ביקורת ספר: ״נעלמת״ מביא את ג׳יליאן פלין לתהילה

נעלמתג'יליאן פלין הייתה סופרת מותחנים מעולה עוד לפני "נעלמת": שני ספריה הראשונים, "חפצים חדים" ו"מקומות אפלים", היו מותחנים קודרים, מהפנטים וכתובים היטב, ששודרגו בזכות טאץ' קטן של חולניות להיות לא רק מותחים אלא גם קצת מצמררים. הם קיבלו ביקורות טובות, מכרו היטב והתפרסמו בשפות רבות, אבל "נעלמת" הוא זה שהביא לפריצה המצודקת של פלין, עם שני מיליון עותקים שנמכרו בשנה הראשונה לצאתו, ביקורות מצוינות ועיבוד קולונעי עטור שבחים של לא אחר מדיוויד פיצ'ר (עליו כתבנו כאן), במקביל לעיבוד של "מקומות אפלים" בכיכובה של שרליז ת'רון. והאמת, מה הפלא – מדובר במותחן יוצא מן הכלל.

העלילה שיא הבנאלית: בבוקר יום הנישואין החמישי שלה איימי היפה נעלמת, ועד מהרה החשוד העיקרי הופך להיות דווקא בעלה, ניק, שכעת צריך גם להתמודד עם מציאתה וגם להוכיח את חפותו. ואז מגיע טוויסט, ועוד אחד, עד שבאמצע הספר הכול מתהפך והקצב הופך להיסטרי. מה שכל כך מענג בו הוא שאתם לא יכולים לסמוך על מה שנאמר לכם: פרק אחד מסופר מפי ניק, והאחר מפי איימי; שניהם מתחרים על תשומת הלב שלכם, אבל שניהם מעלים ריח חשוד, וכפי שיתגלה עד מהרה, שניהם משחקים בהרבה אנשים – ואתם בכללם. עד הסוף האמיץ (באמת!) פלין תפתיע אתכם עוד מיליון פעמים, ככה שאין טעם אפילו להתחיל לספור.

אז בתור מותחן הוא נהדר, אבל גם החלק הראשון והמעט-יותר-מתון של הספר ניחן בבונוס משלו: הוא פחות אפלולי מקודמיו ודמויותיו פלקטיות מעט (בעיקר זו של איימי, שמתגלה כאוסף קלישאות כך או כך), אבל "נעלמת" באמת מציע מבט רענן יחסית לז'אנר על מערכות יחסים ארוכות, על נישואים ועל אויבים, שלעתים דווקא מוציאים את המיטב זה מזה. זה מותחן ממכר מחד אך שאינו ראוי להיכלל תחת הקטגוריה "ספרות זולה" מאידך, ושהקריאה המתעתעת בו היא שעשוע מענג.

נעלמת / ג'יליאן פלין, מאנגלית: יעל אכמון, עם עובד וידיעות ספרים, 2014, 485 עמודים. המאמר פורסם במעריב לנוער בנובמבר 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה