ביקורת ספר: ״בבית הקפה של הנעורים האבודים״ מאת פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014

56616810990100490768yes1130בפטריק מודיאנו נתקלתי במקרה לפני שנתיים בחנות לספרים משומשים. הסתכלתי בערימת ספרים ישנים של עם עובד, אלה שמוכרים ב5 שקלים. "רחוב החנויות האפלות": השם סקרן אותי ראשון, ואחר כך כבר נכבשתי באווירה. קראתי אחריו את "מה קרה לדורה ברודר" ואת "משמר הלילה"; גם בהם נשארה אותה אווירה אפלה, מטרידה וכובשת, שחודרת עמוק לנשמה ולא נותנת מנוח גם הרבה אחרי שמסיימים לקרוא את הספר. אולם למרות שבעיניי מודיאנו הוא סופר נפלא וייחודי, אני מודה שהופתעתי כששמעתי על זכייתו בפרס נובל לספרות; לא ידעתי שהוא נחשב בחוגי הספרות העולמית. בשנים האחרונות כלל לא תרגמו לעברית ספרים שלו, ואת הישנים ניתן היה להשיג רק בחנויות משומשים. בקרב רוב הקוראים בארץ מודיאנו עדיין אינו מוכר, ולכן ההוצאה המחודשת של "בית הקפה של הנעורים האבודים" הגיעה בדיוק בזמן.

הספר כולל שני רומנים קצרים: "בית הקפה של הנעורים האבודים" ו"עשבי הלילה"; בשניהם מחפשים אחר אישה ברחובות פריז ובנבכי הזיכרון. "בית הקפה של הנעורים האבודים" מגולל את סיפורה של לוקי, אישה צעירה ואבודה בפריז של שנות השישים. הוא מסופר ממספר נקודות מבט, מפי אנשים שהכירו אותה או פגשו אותה לזמן קצר: אחד מאורחי בית הקפה, בלש פרטי שחיפש אחריה, מאהב בשם רולאן ולוקי עצמה. כל אחד מהם מספר את הסיפור לפי זיכרונו ולפי מה שהוא ידע באותו זמן, והקורא מרכיב  מהם את התמונה המלאה. ב"עשבי הלילה" מחפש המספר אחר אהובתו הנעלמת, דני, שהסתירה משהו בעברה. המספר מנסה להבין מי הייתה, מה עשתה ולאן נעלמה.

הטיולים ברחובות פריז האפלוליים, הבדידות, החיפוש אחר זהות, הזיכרון והשכחה, הפרטים הקטנים של החיים היום-יומיים, לכאורה חסרי המשמעות, הם המניעים את העלילה בספרים של מודיאנו. העלילה אינה מוגשת לקורא בכפית; צריך לחשוב, לדמיין, להשלים פרטים במהלך החיפוש. שתי הנשים ברומנים הללו אינן שונות מנשים רבות אחרות, והאירועים המתוארים אינם דרמטיים אלא אירועי היום יום ברחובות פריז, בבתי הקפה שלה: הלילות, המשקאות, המוסיקה והאנשים רובם אבודים ובודדים. פריז של מודיאנו היא גיבורה בפני עצמה: עיר האורות התוססת שאצלו הופכת לבודדה ואפלה, עיר הנשמות האבודות.

מודיאנו נולד לאחר מלחמת העולם השנייה, כבן לאב יהודי משתף פעולה. הוא כתב כשלושים ספרים בהם הוא מחפש תמיד אחר הזהות והזיכרון. הוא זכה בפרס הגונקור הצרפתי וכאמור גם בפרס נובל; בנימוקי השופטים נכתב שזכייתו היא "על אמנות הזיכרון שבאמצעותה עורר את הגורלות האנושיים הבלתי נתפסים ביותר וחשף את עולם החיים של הכיבוש".

הרומן הראשון מוצלח יותר; הוא מפתיע יותר, ומשחק הגרסאות ונקודות המבט השונות שלו מעניין ומורכב יותר. אני חושבת גם שבגלל שהספרים של מודיאנו עוסקים בנושא דומה, בקריאה של שני רומנים בזה אחר זה משהו בעוצמה שלהם הולך לאיבוד. למרות זאת, הספר מומלץ למי שלא מחפש את הסיפורים הגדולים בספרים, למי שגם השקט העוצמתי נוגע לו, ולמי שמסתקרן להכיר את הזוכה החדש בפרס הנובל לספרות.

בית הקפה של הנעורים האבודים / פטריק מודיאנו, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, אחוזת בית 2014, 247 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה