ביקורת ספר: ״עשרה דברים שלמדתי על אהבה״ מאת שרה בטלר

עשרה דברים שלמדתי על אהבה שרה בטלר כריכת הספראליס, כמעט בת 30, מטיילת בכל העולם כדי להימנע מבית שמעולם לא הרגישה שהוא שלה. דניאל, כמעט בן 70, גם הוא בלי בית אמיתי, מחפש ברחבי לונדון כבר שנים את הבת שהוא לא מכיר. כשאליס חוזרת ללונדון כדי להיפרד מאביה הגוסס ומתחילה לגלות שלא הכול הוא כמו שהוא נראה, ודניאל במקביל מוצא במקרה רמז שיכול להוביל אותו סוף סוף אל בתו, דריכהם מצטלבות. השניים מספרים לנו את סיפוריהם לסירוגין, כשבין פרק לפרק מפרידות רשימות של עשרה דברים – למשל, המשרות הישנות של דניאל והמחשבות של אליס בהלוויית אביה.

אל רומן הביכורים של שרה בטלר ניגשתי בצפייה לרומן רומנטי סביר (במקרה הטוב), אך הופתעתי לקבל ספר נוגע ללב על אהבה, על חיפוש ועל תקווה. בטלר לוקחת אותנו לסיור ברחבי לונדון כולה – ברחובות, בפרקים, במסעדות – ואל תוך חייהם הלא מושלמים של אנשים לא מושלמים; בעדינות אין קץ היא מתארת את חיפושיהם אחר מקום לעצמם או אחר האהבה החסרה בחייהם – בין אם אהבת אב לבתו או אהבת אחות לאחותה. כתיבתה נהדרת יחסית לרומן ביכורים, הדמויות עגולות כולן, העלילה מצליחה לעניין ולמרות שהסיום קצת צפוי, הוא לא נופל לקלישאות. בנוסף, יש בספר לא מעט הפתעות נעימות, כמו סינסתזיית (עירוב חושים) האותיות-צבעים של דניאל והמילים שהוא משאיר לבתו.

אפשר ללמוד הרבה על אהבה מהספר המקסים הזה, אבל גם על דברים אחרים. אליס לומדת שאולי בכל זאת יש לה מקום בעולם ושאין לה סיבה לברוח; דניאל לומד שלפעמים דברים לא הולכים בדיוק כמו שחלם, אך שעדיין מסתדרים בחיים ושיש תקווה; ואנחנו לומדים על פניה של האהבה ועל כמה טובה היא, גם אם היא לא מושלמת או מגיעה בדרך שציפינו.

עשרה דברים שלמדתי על אהבה / שרה בטלר, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2014, 286 עמודים. // נוה כליל החורש



כתיבת תגובה