ביקורת ספר: ״הציור האחרון של ג׳אקופו מאסיני״, קובץ הביכורים המצוין של צדוק צמח

הציור האחרוןצחקתי, הזדהיתי, כאבתי, בכיתי ובעיקר הופתעתי מקובץ הביכורים הקטן והמקסים הזה של צדוק צמח. הספר מכיל שישה סיפורים המתרחשים בעולמות שונים, אך שבכולם גיבור השבוי חסר אונים בחייו, בין אם הם נכפו עליו ובין אם בחר בהם. אולם צמח אינו משאיר את גיבוריו באותו מצב; הוא מאפשר להם לתקן ולשנות את מצבם, לטוב או לרע, באמצע חייהם או בסופם.

בסיפורים מתמודדות הדמויות עם המסורת, המוסכמות והחוקים, עם המשפחה ועם העוני, עם החלומות שהתנפצו ועם חשבון הנפש שבא בעקבותיהם. צמח מפגיש בין אויבים ונוגע בדילמות חברתיות ובנושאים כמו היחס לנכה/החריג, מעמד האישה, הירידה מהארץ או פרשת היעלמותם של ילדי תימן. אולם הנושאים החשובים האלה נדחקים לרקע; במרכז נמצאים האנשים הנשכחים, המחוות הקטנות – והדילמה האנושית האוניברסלית, זו החוצה גבולות שלא מעוגנת בנקודת זמן, כי בסופו של דבר "המציאות, רבותי, מצייתת גם היא לחוקי הפרספקטיבה, ואפילו דברים כבירים סופם להיעלם" (עמ' 27). אהבתי במיוחד את הסיפור הראשון, שהספר נושא את שמו, סיפורו של הצייר האיטלקי האלמוני (והבדיוני) ג'אקופו מאסיני, הגוסס בלי שאף אחד יושיט לו יד להצילו. בעוד הוא מתכנן לצייר את יצירת חייו על קיר המנזר, יצירת "האני מאמין" שלו שאמורה להנציח את כישרונו לדורות הבאים ולנפץ את כל מוסכמות הציור, לחברה ולמציאות תוכניות משלהם. וכך, בימינו, במקום לשבח את יצירתו המהפכנית של מאסיני, נשארנו עם יצירה אחרת של צייר "אלמוני" אחר (ואמיתי בהחלט)…

כל ששת הסיפורים כתובים נהדר, בלשון ציורית, עשירה וסוערת. צמח מצליח להחדיר למילים את הריח, הטעם, התחושות והמראות אותם חווה הגיבור, ומפליא לתאר את הסביבה החיצונית ואת הנפש פנימה. כל סיפור שואב אותנו אל העולם והזמן שלו, משכונות העוני והזוהמה של איטליה ועד השוק הירושלמי, וכשמגיע רגע השיא בו הגיבור משתחרר מכבליו, משתחרר הקורא יחד אתו באנחת רווחה, בצחוק ובדמעות.

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני / צדוק צמח, עם עובד 2014, 166 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה