ביקורת ספר: ״כנפיים שחורות למלאך שלי״, ספרו של אליוט צ׳ייז

כנפיים שחורות למלאך שלי"כנפיים שחורות למלאך שלי", הקלאסיקה הנידחת (ז'אנר חדש שהוצאת "זיקית" העצמאית מטפחת בהשקעה רבה) של הסופר והעיתונאי האמריקאי אליוט צ'ייז, הוא טקסט שצורח "קאלט". אנחנו אמנם לא קוראים אותו בספרון מתפורר מההוצאה הראשונה שלו ב1953, אלא ככרך הראשון בסדרת הנואר המסוגננת של ההוצאה; ואנחנו גם יודעים שהוא כבר לא אוצר בלום, אלא מעובד בימים אלה לסרט גדול בכיכובם של טום הידלסטון ואנה פאקווין – ועדיין, האותנטיות שלו זוהרת, בלתי ניתנת להשחתה.

וזה לגמרי לא מובן מאליו, בהתחשב בעלילה השחוקה שלו: צעיר יוצא-צבא שמואס בחיי העוני פורש מעבודתו במכרות כדי לתכנן ולהוציא לפועל את הפשע המושלם: שוד משאית משוריינת שיסדר אותו לשארית חייו. אל התוכנית מצטרפת זונה עוצרת נשימה בשם וירג'יניה, איתה הוא מפתח יחסי אמון בעייתיים המרוצפים באהבה ובשנאה. בלי להסגיר פרטים נוספים, נאמר רק שהעלילה מתפתחת לסיפור אקשן העובר בכל התחנות ההכרחיות: מרדפים, בגידות, רציחות, מכרות נטושים והרבה שטרות ירוקים.

הדבר שהופך את הספר לכובש כל כך אינו סגנון הכתיבה הצעיר, הרדוד והמחוספס, ההולם להפליא את הדמות הראשית (ומועבר נהדר בתרגומו המצוין של עודד וולקשטיין); אינו הנופים האמריקאים הפתוחים, האדירים וצרובי-השמש שעל רקעם הוא מתרחש; הוא גם אינו האווירה האפלה, המהירה והמסוכנת של רומן פשע תקופתי מצוין – אלא, אין פשוט מזה, העלילה. היא נראית ברורה כשמש, ובכל זאת לא מאפשרת לך להוריד את הספר מהידיים כשהיא מתפתלת דרך דיינרים של תחנות דלק, ברים אפלוליים, תאי מעצר ופרברים אמריקאיים עד כאב. הגיבורים שלנו רעים ומושחתים אך לא בלתי אנושיים, ולפני שאתה שם לב אתה מקווה שיומצא עבורם סוף טוב. זה ספר ממגנט, מותח, כואב ואותנטי כל כך שקל לשכוח שגדולתו היא ביכולתו ללחוץ על הנקודות הנכונות כדי לעורר לחיים את הדמיון שלנו, ולשלוח אותו להרפתקה מרה, אפלה – והו, כה אמריקאית.

כנפיים שחורות למלאך שלי / אליוט צ'ייז, מאנגלית: עודד וולקשטיין, זיקית 2014, 300 עמודים. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. רציתי רק להוסיף על הביקורת המדויקת והנפלאה שהדמויות משורטטות כל כך באמינות שאם הגיבור ההורס והמתפלסף שלנו היה נקרה בדרכי הייתי מיד מזהה אותו. על בטוח!

כתיבת תגובה