צלילה אל האזורים האפורים: נטעלי שרון כותבת על ״אמון – סבא שלי היה יורה בי״, ספרה של ג׳ניפר טגה

אמון - סבא שלי היה יורה ביג'ניפר טגה, צעירה גרמניה שחורה, ידעה מינקות כי היא מאומצת וכי נמסרה לאימוץ על ידי אם גרמניה לבנה בשם מוניקה גת.  במשך שנות ילדותה אף שמרה על קשר רופף עם האם ועם סבתה הביולוגית. אולם רק בגיל 38, אגב שיטוט בספרייה מרכזית עמוסת מאות אלפי כותרים (!) בהמבורג, נתקלה בספר שכותרתו משכה את תשומת לבה – "הרי אני חייבת לאהוב את אבי". משלקחה את הספר לידיה ראתה את פניה ושמה של אמה הביולוגית. כמו כן, הופיע עליו תצלום של גבר חשוף חזה האוחז ברובה ציד. הגבר התגלה כאביה של מוניקה וסבה של ג'ניפר, אמון גת.

גת, שנודע לשמצה בכינוי "הקצב מפלאשוב", היה מפקד מחנה הריכוז פלאשוב ששכן בפאתי העיר קרקוב. במשפטו הוא כונה על ידי הפרקליט הפולני "אדם שהיה לאגדה עוד בימי חייו, התגלמות של השטן המודרני", והוא אכן גילם בהתנהגותו דמות ארכיטיפית, כמעט מיתית, של המפלצת הנאצית. הוא היה מרשים בהופעתו, גבוה מאוד, בעל פנים עדינים, אשר דבר בילדותו לא היה יכול להעיד על מידות הסדיזם והאכזריות שהפגין בבגרותו. הוא התעלל, בזז ורצח באכזריות יוצאת דופן בעודו מארח סעודות פאר בוילה שלו שהשקיפה על המחנה, בהן גילה נימוסי שולחן מצוינים והבנה במוזיקה קלאסית עד הבחנה בזיוף קל שבקלים – ליהוק דמות מושלם לסרטו המפורסם של שפילברג "רשימת שינדלר", בגילומו של השחקן רייף פיינס. ראוי לציין כי ניצולי המחנה העידו כי הסצנות המזעזעות המתוארות בסרט, בהן צליפה אקראית ברובהו באסירי המחנה ממרפסת הווילה שלו או הוצאה להורג כלאחר יד וללא סיבה נראית לעין, היו כאין וכאפס לעומת מלוא היקף פשעיו ואכזריותו של גת האמיתי.

ג'ניפר, שכבר סבלה מטראומה בעקבות מסירתה לאימוץ והקושי להחזיק בקשר יציב עם אמה, נאלצת כעת להתמודד עם טראומה נוספת – הגילוי כי היא נכדתו של רוצח המונים; רוצח שהאידיאולוגיה הגזענית בה החזיק הייתה מובילה אותו ללא היסוס להוציאה להורג בעצמו בשל מוצאה המעורב וצבע עורה. (בהערת אגב, אוסיף כי שמעתי עדות אישית על נאצי אדוק אשר במו ידיו שלח את אחותו הקטנה הלוקה בשכלה אל מותה וכי למרות תהליך ה"דה-נאציפיקציה" שהוכרח לעבור, ולמרות העובדה שבנו אימץ ילדים ממוצא זר, המשיך עד יום מותו לתרום כסף לארגונים ניאו נאציים.) הגילוי מפיל את ג'ניפר, פשוטו כמשמעו, והיא לוקה בדיכאון משתק. אולם ממנו היא יוצאת למסע אמיץ ומטלטל אל חקר האמת, שכן כפי שממליצים פסיכולוגים וכפי שהיא מבינה בעצמה, בעוד היא מאמצת כמוטו את משפטו של תיאודור אדורנו "אין חיים אמיתיים בכחש" – הדרך לריפוי עוברת דרך התעמתות והתמודדות עם רוחות הרפאים האישיות והמשפחתיות, שבמקרה שלנו הן גם ציבוריות מאוד, ואל כך אגיע בהמשך. לא בכדי היא מתארת את שתיקתה של אמה בנוגע לקיומה של הבת כהת העור בספר ובראיונות שונים כ"דממת מוות" – שכן קשר השתיקה ממית. הדיבור וחשיפת האמת, כואבים ככל שיהיו, הם הכרחיים – ג'ניפר מבינה שעליה להתקרב ככל האפשר אל העבר המשפחתי על מנת שתוכל להתרחק ממנו ולחיות חיים נורמליים ככל האפשר. היא מוצפת בשאלות אודות הקשר המשפחתי ותוהה האם מלבד הדימיון הפיזי קיים גם דמיון גנטי נוסף, נפשי, בינה לבין סבה – שאלות אשר בסופו של דבר היא מצליחה להתמודד איתן בקלות יחסית כאשר היא מוצאת להן תשובות הגיוניות ומניחות את הדעת: היא אינה מאמינה במידת ההשפעה של הדם, שכן לו היתה מאמינה בכך הייתה חושבת כנאצית. היא אינה מרגישה קרבה או קשרי זהות עם סבה – מעולם לא הכירה אותו (מחקר בנושא הראה כי ככל שהצאצא הכיר את אביו או סבו הפושע כך קשה לו יותר להתמודד עם הפשעים), הוא מעולם לא הביע חרטה על מעשיו (הוא כפר באשמתו לאורך כל משפטו ומילותיו האחרונות בטרם הוצא להורג היו "הייל היטלר") ומעשים אלה היו כה נוראיים, כה מלווים בחדוות הרג (כפי שמעידה בסרט התיעודי המומלץ לצפייה "Inheritance" ניצולה, אשר המפגש בינה לבין מוניקה גת בווילה של גת בפלאשוב מוזכר בספר), עד כי אין מקום לספק אודות מידת אחריותו, אשמתו, הזדהותו עם מעשיו. הוא אשם, דמותו מושחרת לחלוטין; קל להוקיע אותו. מה גם שכאמור, מוצאה וצבע עורה מעמידים אותה באופן ברור בצד של קורבנותניו הפוטנציאליים. גם את החשש מפני נטייה לדיכאון, בעיקר מכל הקשור לצד של אמה וסבתה, היא מצליחה לפתור – הפסיכולוגית שלה סבורה שהדיכאון ממנו סבלה טרם הגילוי אינו חריג, ובתיק האימוץ שלה היא מתוארת כילדה עליזה.

אמון גת, 29 באוגוסט 1945

אמון גת, 29 באוגוסט 1945

אולם הקושי האמיתי מתגלה כמצוי דווקא באיזורים האפורים של האנשים ה"רגילים", אלה שעמדו מהצד. ובמקרה של אירנה רות קאלדר, סבתה של ג'ניפר, היא אף עמדה לצידו של הרוצח בזמן אמת, ולאחר מכן המשיכה לתמוך בו, להעריצו ולאהבו עד יומה האחרון. ג'ניפר מתקשה ליישב את הסתירה בין דמותה של הסבתא האלגנטית, החביבה והנעימה אשר תמיד קיבלה אותה בחום בביתה ואשר העניקה לה תחושות של אהבה, חום, יציבות, קבלה ובטחון – כל אותם הדברים שמנעה ממנה אמה, אותה הסבתא שגילתה פתיחות יוצאת דופן בסביבה השמרנית של מינכן בשנות ה-60 כאשר חלקה דירה עם טרנסווסטיט ולאחר מכן עם סטודנט ניגרי – לבין דמותה של אשת מפקד מחנה הריכוז שעמדה מנגד בעוד בן זוגה התעמר והיכה את המשרתות היהודיות בביתו, תלש תינוקות מזרועות אימותיהן בעת פינוי גטו קרקוב והשליכם, ירה והצליף באסירים ושילח ילדים במשאיות אל תאי הגזים באושוויץ בעוד הוא מצווה על השמעת מוזיקה קלאסית רועמת כדי להסוות את זעקות השבר של הוריהם.

אזורים אפורים הם מטבע הדברים נושא פחות פופולרי בחיים ובספרות. יש האומרים שאחת הסיבות שבגינן ספריו של פרימו לוי לא תורגמו לעברית עד שנות ה-80 הייתה היותו לא ציוני. יתכן ויש בכך אמת, אולם אני סבורה כי קיימת בהן אמת קשה יותר לעיכול – לוי כיוון את מבטו לעבר אותם אזורים אפורים ומורכבים, אלה שלא ניתן לפטור בתשובות של כן ולא, בסיטואציות פשוטות כמו נאצי סדיסט אל מול קורבן תמים. לוי כתב על אזורי ההישחתות המוסרית של הקורבנות אשר שיתפו פעולה עם המעוולים, או אלה שהודו בשמחה לאל על שהציל את נפשם בעוד חברם מומת תחתם. ברור שאין להשוות בין האזורים האפורים של הפושעים לבין אלה של קורבנותיהם, שהרי האשמה והאחריות על עצם היווצרות הנסיבות המזעזעות מוטלות על צד אחד באופן מובהק. אולם רק עמידה מפוכחת ומורכבת נוכח האמת, הכרה ומודעות לכך שמשני צידי המתרס ניצבו בני אדם, על מלוא מורכבותם וצדדיהם מרובי הפנים, טובים כמו גם רעים, תוביל ללמידה משמעותית של מה שאירע ותאפשר הפקת לקחים וצעדי מנע להמשך.

בהקשר זה נזכרת אמירתו של מבקר הספרות וניצול השואה מרסל רייך-רניצקי הנזכרת בספר, הגורסת כי תמיד יש לראות בהיטלר אדם ולהיזהר מדמוניזציה שמוציאה אותו מכלל החברה האנושית – "וכי מה עוד יכול היה להיות, פיל?" (עמ' 44). טגה עצמה מעירה לאחר ביקור בתערוכה המתקיימת במפעל של שינדלר כי היא אינה אוהבת את החלוקה הפשטנית בעיניה בין טוב לרע, ומוסיפה כי לא חושבים די על "הגיבורים השקטים" שסייעו בהצלת יהודים באמצעות פעולות יומיומיות, וכי דמותו של שינדלר היא "לא טלית שכולה תכלת, הוא היה בעל אישיות ראוותנית". גם ניקולה זלמאייר, העיתונאית שכתיבתה משובצת בספר בפונט שונה וממקמת את סיפורה האישי של ג'ניפר בהקשר חברתי והיסטורי רחב, מפנה את תשומת הלב אל האזורים האפורים של הפושעים. היא כותבת כי קיים קשר שתיקה עמוק אודות היקף האחריות ומידת אשמתם של רוב רובם של אזרחי גרמניה באותן שנים אפלות. קשר זה נמשך עד לימינו, כפי שעולה ממחקר של פסיכולוג חברתי הנזכר בספר, הסבור כי דור הנכדים יודע את העובדות ההיסטוריות על השואה. דור זה דוחה את האידיאולוגיה הנאצית בנחרצות רבה אף יותר מזו של הדור שקדם לו, אבל הוא מישיר מבטו רק אל הפוליטי ולא אל הפרטי – דוקא הנכדים הן שמייפים את התפקיד שמילאו אבותיהם; שני שלישים של הנשאלים אפילו מציגים אותם כגיבורי ההתנגדות או כקורבנות של המשטר הנאצי. רבים מהם אינם יודעים מה בדיוק עשו הסבים והסבתות, יש הרבה סודות משפחה מודחקים ושתיקות. מהבחינה הזו "כל אדם שהוא קרוב משפחה של נאצי בכיר או מפורסם כדוגמת הימלר, גת וכיו"ב, אין לו ברירה אלא להתעמת עם סיפור המשפחה שלו – אבל מה על כל האחרים, כל התומכים והשותפים לפשע הרבים, חסרי השם?" (עמ' 21).

ג׳ניפר טגה בראיון לתוכנית Talking Germany (אנגלית)

בספרם של נורברט ושטפן לרברט "הרי אתה נושא את שמי" (עם עובד, 2014) נטען כי עקרון ההדחקה, ההכחשה ואי הרצון לדעת הם שמשלו בחברה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה. גם הפסיכולוג הישראלי דן בר-און פרסם ספר ושמו "מורשת השתיקה: שיחות עם ילדי הרייך השלישי" (מוסד ביאליק, 1997) ובו הוא שואל מדוע בארצם של הפושעים כמעט לא עולה לדיון השאלה כיצד מתמודדים ילדי הפושעים עם פשעי הוריהם. זלמאייר מוסיפה: "קל מאוד לעשות דמוניזציה של הנאצים הבולטים, להביט בהם כמו בחיות בגן החיות: אוי כמה שהם ברוטלים וסוטים. הנוהג כך פוטר עצמו מהתמודדות עם עצמו, עם משפחתו – ועם האנשים הרבים שהשתתפו, בדרכם הקטנה: אלה שכבר לא בירכו לשלום את היהודים בבתיהם או נחפזו לדרכם בלי להביט כשהכו יהודים והרסו את בתי העסק שלהם" (עמ' 45).

על כן, מלבד היותו של הספר הזה מרתק בשל הסיפור האישי המיוחד שלה (בספר מתואר גם כיצד בהמשך ועוד טרם הגילוי אודות משפחתה היא מוצאת עצמה מתגלגלת למגורים ולימודים, כולל לימוד עברית, בישראל), הוא גם יוצא דופן וחשוב מבחינה מוסרית וחברתית. נדרש אומץ כדי להישיר מבט דווקא אל העומדים מהצד, אל האנשים שלא הוקעו ציבורית ולא התפרסמו בגלל מעשי זוועה והרג שביצעו במו ידיהם, ובכך יכלו לפטור עצמם מחשבון נפש שבסופו של דבר הינו גם חשבון נפש של החברה הגרמנית כולה. נדרשים אומץ ומידה בלתי מבוטלת של כנות להודות כי "הייתי שמחה אילו היה לי סבא אחר, אבל אני שמחה שזאת הייתה הסבתא שלי ולא הייתי רוצה אחרת במקומה" (עמ' 96). אולם האומץ והכנות האלה הם שמאפשרים דיון, בירור, חשבון נפש, ריפוי והתמודדות של ממש עם פצעי העבר ולקחיהם.

קטע מתוך הסרט "ילדי היטלר", סרטו של חנוך זאבי, אשר זמין לצפייה ברשת ובו מתראיינת מוניקה גת, אמה של ג'ניפר, אודות משפחתה

על רקע דברים אלה מומלץ להקדיש תשומת לב מיוחדת לאופן בו מתארת טגה את היחס של משפחתה המאמצת לתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. כך, למשל, האב החורג של האם המאמצת שירת עם רומל במדבר באפריקה, ולא היו לו עליו "אלא מילים טובות". אביה המאמץ, פעיל שמאל ושלום, טרוד בשאלה "האם מספר הנרצחים אכן נכון או שמא הוא מוגזם" (עמ' 32), וכאשר ג'ניפר מגלה להוריה המאמצים את האמת אודות מוצאה היא מתארת כי הם "התקשו תמיד לדבר על רגשות. גם כעת הם נמלטים לפרטים אקדמיים: בביוגרפיה על אמון גת חסרות הערות שוליים, מעיר אבי המאמץ. הוא שואל: מספר המתים דומה לזה המופיע במקורות אחרים? החיים שלי יורדים מן הפסים והורי המאמצים מדברים על הערות שוליים!" (עמ' 26).

לסיכום: ספר מרתק, יוצא דופן וחשוב, הנקרא בנשימה אחת – מומלץ בחום.

אמון – סבא שלי היה יורה בי / ג'ניפר טגה, מגרמנית: דפנה עמית, ספריית פועלים 2014, 210 עמודים. // נטעלי שרון



כתיבת תגובה