ביקורת ספר: WILD (מסע רגלי לגילוי עצמי) מאת שריל סטרייד חווייתי ביותר

wild ווילד מסע רגלי לגילוי עצמי שריל סטרייד כריכת הספר בעבריתצעדתי 4,262 קילומטר בחמישה ימים. טיפסתי על הרים, צעדתי עד שרגלי כאבו, נאבקתי בעכסנים וסחבתי 30 קילו על גבי. בערך.

זאת החוויה שהולכת לעבור עליכם כשתקראו את Wild. התיאורים כל כך חיים שתרגישו שאתם שם. גומעים כל קילומטר ביחד עם שריל, צמאים איתה, מותשים איתה, מסופקים.

שריל סטרייד היתה בת עשרים ושש כשעמדה מול צומת דרכים בחייה – אמה נפטרה מסרטן ונישואיה התפרקו. בניגוד למה שכל אדם ממוצע היה עושה במצב כזה, כמו ללכת לפסיכולוג או לעבור דירה ולהתחיל לאסוף את השברים, שריל החליטה ללכת. היא מחליטה לצעוד לבדה את שביל הרכס הפסיפי, יותר מארבעת אלפים קילומטרים של טבע פראי, מדרום מדינת קליפורניה ועד צפון אורגון. היא מתחילה את המסע מצוידת ב"מפלצת", תרמיל הגב שלה שאותו היא בקושי מצליחה להרים, וב"שביל הרכס הפסיפי: כרך א' – קליפורניה", מדריך המסע שלה / התנ"ך שלה.

היופי בשריל הוא שהיא אחת מאיתנו. היא כל כך אנושית שבלתי אפשרי לא להתחבר אליה, היא כל כך אמיתית שתרצו לחבק אותה. היא חדה, ישירה ושנונה, אך עם זאת לא הירואית או בלתי מנוצחת. כשצריך לפחד היא מפחדת, כשצריך להתייאש היא מתייאשת.

"השפלתי מבט אל העצים מתחתי שצמרותיהם התבדרו קלות ברוח החמה. שייקחו את הנעליים שלי, חשבתי בעודי משקיפה על המרחבים הירוקים הכבירים. בחרתי לנוח כאן בגלל הנוף. זה היה לפנות ערב באמצע יולי, ונמצאתי מרחק של קילומטרים מציוויליזציה בכל כיוון, מרחק ימים מסניף הדואר הגלמוד שהתעתדתי לאסוף בו את חבילת הציוד הבאה שלי. היה סיכוי שמישהו יעבור בשביל הזה, אך זה קרה לעתים רחוקות בלבד. בדרך כלל חלפו ימים שלמים בלי שראיתי נפש חיה. וממילא זה לא היה משנה. הייתי לגמרי לבדי בתוך זה." (עמוד 16)

כישרון הכתיבה של שריל פועם מכל שורה בספר הזה, המחולק נהדר – חמישה חלקים, בכל אחד מהם שלושה עד חמישה פרקים. רוב הספר עוסק במסע עצמו, עם קפיצות אחורנית לאירועים מילדותה כילדה לאם חד הורית ובגרותה כבחורה צעירה ומסוממת. והמסע מרתק. כל כך מרתק שלא רציתי שהוא ייגמר. הנופים עוצרי נשימה, האנשים המעטים שפוגשים בה בדרך, גם אם לכמה שעות, מעניינים מספיק כדי שנדאג לגורלם בהמשך המסע הזה כאשר הם נפרדים משריל לשלום. גופה של שריל מותש, רגליה הרוסות מהליכה ממושכת בנעל שקטנה במידה אחת ממידתה שלה. לפני שהיא יצאה למסע היא שלחה לעצמה חבילות בדואר לתחנות העצירה אליהן היא תכננה להגיע, המכילות כסף וספרים להמשך המסע. והיא נאצלת לשרוף את הספרים הללו, ספרים שסימלו משהו עבורה והיו חבריה היחידים במסע הזה, כיוון שהם מהווים משקל עודף על גבה.

ההחלטה של הוצאת הספרים לכתוב על גבי העטיפה שהספר ימצא חן בעיני קוראות שאהבו את "לאכול להתפלל לאהוב" (עם דגש על המילה "קוראות") תמוהה בעיני. אמנם שני הספרים הללו מתארים מסע לגילוי עצמי, אך הם שונים מאוד בבסיסם. בעוד ספרה של אליזבת גילברט פנה לקהל נשי באופן מובהק, ל-"Wild" גם גברים יוכלו להתחבר בקלות, כי אין שום דבר נשי במסע המתואר בו. התיאור על העטיפה אמנם יגרום לכמה עשרות קוראות להרים אותו מהמדף ולקנות אותו, אך הוא יבריח קהל שלם אחר. יתר על כן, "Wild" עוסק בתהליך גופני לא פחות מאשר בתהליך רוחני. שריל לא יוצאת למסע על מנת למצוא אושר, היא יוצאת למסע כדי לנקות את הראש ובדרך היא מותחת את הסיבולת הגופנית שלה עד לקצה גבול היכולת. הוא לא עוסק בתאוות אכילה באיטליה או במדיטציה בהודו, אלא בשלושה חודשים של שקט חורך והליכה ללא הפסקה, שלושים קילומטר ביום.

"שאפתי ונשפתי את העשן, נזכרת כיצד הרגשתי כמו האדם הבודד ביותר בעולם בבוקר אחרי שג'ימי קרטר נסע. אולי באמת הייתי האדם הבודד ביותר בעולם. ואולי זה היה בסדר." (עמוד 223)

יש משהו מזקק במסע כזה. ללכת לבד אלפי קילומטרים במעלה הרים ובמורד עמקים, בייחוד כשאין לך למה לחזור. אתה לבד עם עצמך, בשקט מהדהד, חי מרגע לרגע על אספקה זמנית של אוכל ושתייה. אתה לא יודע את מי תפגוש בדרך, אם בכלל. אתה לא יודע במה תיתקל ואם תחזור מהמסע הזה בחיים. כל מה שנותר לך זה ללכת.

WILD / שריל סטרייד, כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: קטיה בנוביץ', 360 עמודים. מאמר מאת יער בנבנשתי.



כתיבת תגובה