רומנטיקה מעושה וקסם חמקמק: על התרגום החדש ל"המאהב" מאת מרגריט דיראס

מרגריט דיראס המאהב תרגום חדש כריכת הספר בעבריתמרגריט דיראס, אף על פי שכתבה הרבה טקסטים על חייה, היא אישה מסתורית. "המאהב" הוא יצירתה המפורסמת ביותר, שגם עובדה בשנת 1992 לסרט מקסים; והוא משאיר רושם מובהק של ממואר. הכתיבה אמנם גולשת לסירוגין מגוף ראשון לשלישי, אבל הבלבול בתקופות הזמן (זיכרון מגיל שמונה, אחר כך מגיל עשרים וארבע ואז מגיל שש עשרה),  השלמות הפרטים המאוחרות, השיפוט חסר הרחמים, הילדותי אפילו של הדמויות, קו העלילה הלא ממוקד עד לא קיים – הם כל כך, כל כך משכנעים. ובכל זאת, זה לא הופך את המילים לאמת. בכלל, ההשערה שלי היא שדיראס התקשתה להבין את חייה שלה, ולכן ניסתה לתת ביטוי לאספקטים מסוימים שלהם בכתיבתה. התוצר הוא שילוב מוזר בין אמת לבדיה; גרסאותיה השונות לחייה סותרות אחת את השנייה, והיא עצמה לא ששה לעשות סדר בבלאגן. מה איכפת לה בכלל, לאישה שיכולה להצהיר כי "העתיד שייך לנשים" ומייד לאחר מכן "אני בעד כניעה מוחלטת לגברים, ככה השגתי כל מה שרציתי".

התרגום המחודש והמציון של רמה איילון לספר, אפילו מבחינה חיצונית, עושה עמו חסד: הכריכה הקשה, הקרמית והמאופקת כולה עדינות, והכיתוב בגב הכריכה שלא מספק רמז לגבי העלילה מוסיף מסתורין רומנטיקני. מהמלצות שקיבלתי הנחתי כי לפניי סיפור אהבה רווי ניגודים בין נערה לבנה צעירה לגבר סיני מבוגר בתקופה הקולוניאלית, עלילה מרגשת על אהבה אסורה. אבל דיראס לא משחקת לפי הכללים.

היא נולדה ב1914 בהודו-סין, קולוניה צרפתית באותה התקופה, וייטנאם כיום. הוריה המורים התפתו לעידודה של הממשלה ועברו לשם, אבל אביה חלה, שב לצרפת ומת בארצו כשהיא בת ארבע. שם משפחתה המקורי, אגב, היה דונדייה; דיראס הוא השם של כפר צרפתי בו קיווה אביה להשתכן לשארית חייו.

מרגריט, כאמור, מתחילה קשר עם מיליארדר סיני בן 27, והיא בת חמש עשרה בלבד וממשפחה ענייה. הדבר מעורר שערורייה, כמובן, אבל מרגריט נשארת איתו. היינו מצפים שתעשה כך ממניעי אהבה, אבל אפילו הספר רומז למה שקרה במציאות: מרגריט הצעירה לא הצליחה להבין בעצמה אם היא מאוהבת או רק רוצה את כספו. אמה, כנראה, במקום להתנגד לקשר האסור כמו בספר, בכלל עודדה אותה לכך כדי להרוויח מכספו של הסיני ולממן את התמכרותו של אחיה הגדול לסמים.

הכתיבה לא מאורגנת לפרקים אלא לפסקאות קצרות עם רווחי שורה ביניהן, בהן מתוארות מערכות היחסים שלה עם המאהב ועם משפחתה. אחיה הגדול היה אכזר, ואחיה האמצעי סבל גם הוא ממרותו יחד איתה. אבל הרוע והאווירה הכעורה במשפחה תופסים מקום מועט יחסית בספר בהשוואה ליצירותיה האחרות; מה ששולט בו, בעצם, היא הרומנטיקה. תיאוריה של מרגריט את עצמה – בגוף ראשון ושלישי – סינמטיים, נוסטלגיים כמעט, ולפעמים היא גולשת לפיוטיות שאם מתעמקים בה באמת מוצאים אותה סתומה וחסרת משמעות, מגוחכת. בכלל, עד מחצית הספר לא הבנתי מה מרגריט רוצה להעביר בממואר המבולבל וחסר הטעם הזה, ואז פתאום נמזג אליו חן בלתי צפוי, קסם שמערב בין הרומנטיקה למציאות הקשה. כן, במחציתו השנייה גם אותי הספר כבש במשפטיו הקצרים, בסובייקטיביות שלו. מייד לאחר סיום הקריאה התחשק לי להתחיל אותו מחדש. קריאה חוזרת ב"המאהב", אגב, תהיה מתגמלת, כי לאחר שידוע סופו של הספר והפרטים שמפוזרים בו ללא סדר מתארגנים לתמונה אחידה פחות או יותר, הקריאה הופכת לאתגרית פחות ולנינוחה יותר, מה שמאפשר להתענג על הרומנטיות שלה.

אבל שוב, יש להדגיש כי בגילויי שהספר לא אוטוביוגרפי לגמרי, משהו קטן התפוגג. כל האירוטיקה האסורה והחושנית שמתוארת כאן, כך מסתבר, הייתה בכלל תלושה מהמציאות, בה לא קיימה יחסים עם הסיני (שמו לאו, אך בספר כמעט ולא מצוינים שמות). והסיום, כולל המשפט המפואר והמדהים שסוגר את הספר, משמיט את סופה האמיתי: יוצרת פורה ומוערכת אמנם,  אבל גם אלכוהוליסטית זקנה מרירה. שלא לדבר בכלל על כל הסיפור עם בעלה ניצול השואה.

התחלתי את הקריאה ב"המאהב" כבממואר רומנטי אך מפוקח שנכתב בערוב ימיה של דיראס; בהתחלה התאכזבתי, ופתאום נכבשתי בקסם החמקמק של הטקסט, שעד עכשיו לא ברור לי בדיוק במה הוא נעוץ. הוא מבולבל, מסורבל לעתים, מתיימר לעתים והרומנטיקה שבו לא תמיד עובדת, אבל כשהיא עובדת זה תענוג. גם המבקרים התבלבלו: אישה חזקה שלא נכנעת למוסכמות או נערה חלשת אופי שאמה מסרסרת בה בשביל כסף? דמות שמשתמשת בנשיותה לתועלתה בחינניות או ילדה אומללה שנקלעה לחיים אלימים? הקורא, בסופו של דבר, יכול לבחור אם להתייחס אליה ככותבת כנה ורומנטית או נרקיסיסטית וחסרת עומק אמיתי. זו לא יצירת מופת כפי שהובטח, אבל אם כבר לוקחים את הספר לידיים, כדאי להיכנע לרומנטיקה.

 

המאהב / מרגריט דיראס, תרגום חדש, הוצאת מחברות לספרות, 2013, מצרפתית: רמה איילון, 124 עמודים. מאמר מאת דור בביוף. תודה לאלי אליהו.



כתיבת תגובה