לקטול זה כואב: על "פושטקים" מאת ז'ואאו ז'ילברטו נול, הספר השלישי בהוצאת "זיקית"

פושטקים ז'ואאו ז'ילברטו נול הוצאת זיקית כריכת הספר בעברית"זיקית" היא הוצאת ספרים שהספרות בוערת בעורקיה. לא סתם קמו אוריאל קון (הוצאת "סמטאות" העצמאית אף היא) ושירה חפר ולקחו על עצמם את מה שנראה כמו משימת התאבדות בטוחה: הקמת הוצאת ספרים חדשה ועצמאית, על כל הכרוך בכך, ויותר: תתורגמנה רק יצירות שנחשבות איכותיות (בחירת היצירות לא תהיה מונעת משיקולים כלכליים), והספרים יימכרו רק בחנויות פרטיות ולא בצומטסקי. המחיר האחיד של כל הספרים הוא חמישים שקלים, והם יוצאים בפורמט קומפקטי, צבעוני ומקסים.

יריית הפתיחה של ההוצאה הייתה "פרנסוס על גלגלים" מאת כריסטופר מורלי, ספר שהוא תענוג אמיתי ושבלתי אפשרי למצוא קורא שלא אהב אותו. אחריו בא "הנער האבוד" לתומס וולף, שזכה לשבחים עצומים, אבל אישית לא מצאתי בו שום דבר שיתחבב עליי ולא הצלחתי להבין את ההתלהבות ממנו.

הספר השלישי, שבשונה מהאחרים משתייך לספרות המודרנית, הוא "פושטקים" מאת ז'ואאו ז'ילברטו נול הפורטוגזי. ההבטחות בנוגע אליו הצהירו על פרוזה גמישה, נזילה וחסרת גוף, עם מקצב וקסם אומנותיים. הוזהרתי מראש שאין לו בעצם קו עלילה, לספר הזה, ושהמבנה שלו ייחודי (מעט פרקים באורכים שונים, מחמישים עמודים ועד שניים, המורכבים מהרבה פסקות נפרדות, באורכים משתנים גם הן). אבל אני נמשך לסוריאליסטי ולחלומי, והחלטתי לתת לו הזדמנות.

ומה אני אומר? אני אוהב את זיקית ואת האנשים מאחוריה, אבל אין לי שום דבר טוב לומר על הספר הזה. אשתדל להסביר את עצמי בצורה עדינה ככל האפשר.

אפשר לסדר את החלומות/הזיות/קשקושים של הדמות חסרת השם שמספרת לנו את הסיפור בגוף ראשון בשתי קבוצות. הראשונה: עלילותיו עם סטיב, גבר בלונדיני משוגע עם קעקוע ענקי של עין על החזה, איתו הוא נפגש (למיטב הבנתי) בשתי הזדמנויות. השנייה: יחסיו עם אשתו לשעבר שעברה לאמריקה ועם שתי שותפותיה לדירה שם, להן אובססיה למודל חברתי חדש בשם "החברה המינימלית".

כבר בעמוד שלושים בערך ההרגשה הרעה שהתגלעה בתוכי התחילה להתגבש, ובעמוד חמישים כבר ניצבתי בפני הדילמה קורעת הלב: האם להמשיך בקריאה בתקווה שמצב העניינים ישתפר או לזנוח את הספר בצד. החלטתי להמשיך, כי הקריאה בעמודים הקטנים והמסודרים זרמה, ונתקלתי בניצוץ אחד שעורר בי תקווה.

את הניצוצות (משפטים או ביטויים יפים, מקוריים או מעוררי השראה) שהספר מכיל אפשר לספור על כף יד אחת; כמו שאתם מבינים, העניינים לא השתפרו. להפך: ככל שהתקדמתי בקריאה עלה בי, דווקא, כעס. כעס על כך שזו לא הפעם הראשונה שמוכרים לי רצף קשקושים מילולי-תודעתי חסר ערך במסווה של ספרות מודרנית. ספרות מודרנית יכולה להיות ניסיונית, לנסות לפרוץ דרך, לעשות דברים חדשים, והכוונה של הניסיונות להכניס את הקורא לעולם חסר היגיון, רצף זמן או טיפה קטנה של סדר טובה. אבל כשלסופר אין שום דבר לומר, כשלא ברור איך אוסף המילים האלה יצא בכלל לאור – הקריאה הופכת מניסיון כושל לבזבוז מרגיז של זמן.

אני לא אוהב לקטול ספרים, אבל באמת שלא זכור לי שאי פעם קראתי ספר שהיה כל כך גרוע שהוא עורר בי כעס. למרות זאת, אתייחס אל "פושטקים" כמעידה חד פעמית, ואני כבר מצפה בשקיקה לספר הבא בהוצאת "זיקית" ומאחל לה הצלחה רבה.

פושטקים / ז'ואאו ז'ילברטו נול, הוצאת זיקית, 2013, מפורטוגזית: מיכל שליו, 215 עמודים.



כתיבת תגובה