ביקורת ספר: על "פושטקים" מאת ז'ואאו ז'ילברטו נול

פושטקים ז'ואאו ז'ילברטו נול הוצאת זיקית כריכת הספר בעברית"המשכתי להקשיב כדי לראות לאן הוא הולך עם הסיפור הזה. ניסיתי לנחש אם ימשיך או אם יהיה סוף, ובעצם שמעתי מעט מאוד ממה שסיפר. אני עייף נורא, חשבתי… אני כבר בקושי שומע. אם לומר את האמת, התחלתי להרגיש ששום דבר ואף אחד לא ממש מעניינים. שהכל חוזר על עצמו, הרבה, ושכבר מאוחר מדי לעשות משהו." (עמ' 44 – 45)

ככלל, ספרות פוסטמודרנית אינה קלה לעיכול. היא מסרבת במודע להתמסר לקורא ולקונבנציות ספרותיות מוכרות, ולעיתים קרובות, כמו במקרה זה, יש לה קצב משלה ודרך מוזרה לספר סיפור. אבל היא יכולה לחפות על כך בכל מיני דרכים – למשל באמצעות הומור (אורלי קסטל-בלום), באמצעות קסם של משחקי מילים, רעיונות ודמויות שמושכות אותך הלאה בקריאה (יואל הופמן), או "סתם" באמצעות קול מספר מסקרן שמשאיר אותך על השביל המפותל של העלילה, גם אם הוא מסתעף להמון דרכים צדדיות ולא לגמרי ברורות. אבל התנאי הבסיסי הוא קשר (מלשון תקשורת) עם הקורא.

באתי עם כל הרצון הטוב לאהוב את הספר הזה. כמי שאוהבת את פועלה של הוצאת "זיקית" ואהבה מאוד את הבחירות הספרותיות המקוריות והמשובחות הקודמות שלה ("פרנסוס על גלגלים ו"הנער האבוד"), וכמי שמחזיקה מעצמה חובבת ספרות לא שגרתית שמחפשת אלטרנטיבות לספרים שמככבים ברשימות רבי המכר של הרשתות הגדולות, הענקתי לו סיכוי אמיתי בדמות ראש פתוח להיסחף עם הסיפור ונכונות גדולה מהרגיל להמשיך ולקרוא (בעוד שבכל מצב אחר, שבו איני מחוייבת בכתיבת סקירה, הייתי מפסיקה הרבה לפני כן).

יש לשבח את "זיקית" על כך שהיא ממשיכה לבחור בחירות לא שגרתיות ובכך מרחיבה את גבולות ההיצע והטעם של הקורא הישראלי. אולם חוששתני שהפעם הבחירה הזו הרחיקה לכת אל מחוזות אקספרימנטלים מדי – אותם המחוזות שבהם מסתכנת ספרות פוסט מודרניסטית כשהיא מופיעה בקיצוניותה. או אז היא הופכת ללא מתקשרת ולא נגישה לקורא. בהתחלה זה מסקרן, אחר כך זה מעצבן ובסוף זה פשוט משעמם. אני מניחה שיכולתי לשבת ולנתח עד זרא משפטים או תתי עלילות ולחלץ מהרומן הזה אמירות על העולם, אבל כדי שארצה לעשות זאת, עלי לחוש בראש ובראשונה חיבור רגשי ליצירה – וזה לא קרה פה. בהקשר זה יש לציין כי באופן תמוה, ובניגוד לספרים הקודמים בסדרה, דוקא מהספר הזה נעדרה אחרית דבר, וחבל. אני בטוחה שאיזשהו זרקור או אפילו מידע כללי על הסופר, סגנונו והנימוקים לכך שהוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, היו עוזרים לי להתקדם עם הקריאה ביתר עניין. ומצד שני, אפשר לנחש שהבחירה להשאיר את הקורא ניצב חסר אונים בלב לבה של תעלומה ועלילה מבולבלת שכזו היא חלק מהאידיאולוגיה של הרומן הקצר הזה.

אם בכל זאת לחלץ משהו מרומן זה זו המסקנה שהוא היה יכול להשתלב נפלא בסיליבוס של קורס על ספרות פוסטמודרנית. עולים בו דיונים מטא-ספרותיים שקשורים במעשה הכתיבה עצמו, איך לספר סיפור והאם יש משמעות לסיפור זה. מבעד להזיות של אומללות, שכרות ואולי אף דכאון מגיחות פרנויות של סופר שמצוי במשבר זוגיות עמוק עם האשה שעזבה אותו, כשבתוך כך עולות פנטזיות אגו גבריות (ואמריקאיות) עם הקשרים קולנועיים של גיבור מערבון – כל זה כמובן בגדר ניחוש, יתכן שפספסתי חלקית או שפספסתי את הכל… בכל אופן, על הנייר זה נשמע כמו חומר טוב לרקוח ממנו עלילה. אלא שלצערי, במקרה הזה, כאמור, התוכנית לא הבשילה לכדי ספר מעניין ו/או מהנה לקריאה.

בשורה התחתונה: סחתיין על מעשה התרגום והאומץ להביא משהו כל כך אחר ממה שהקורא הממוצע מורגל בו. אבל כנראה שיש סיבה שהספרות הזו נותרת בשוליים של השוליים. ספר שמיועד לאינטלקטואלים חובבי ספרות פוסט מודרניסטית הארד-קור (מדי, לטעמי האישי).

פושטקים/ ז'ואאו ז'ילברטו נול, Bandoleiros/ João Gilberto Noll, הוצאת זיקית 2013, 215 עמודים, מפורטוגזית: מיכל שליו. מאמר מאת נטעלי שרון.



כתיבת תגובה