ביקורת ספר: אהרון אפלפלד (שוב) חוזר לילדות ב"אבי ואמי"

965666סופרים נוטים להתחיל את דרכם הספרותית עם כתיבת אוטוביוגרפית ומשם להתקדם לנושאים אחרים. אצל אפלפלד המקרה קצת שונה – כל ספריו ללא יוצא מן הכלל כוללים יסודות אוטוביוגרפיים, אבל ספרו האחרון, "אבי ואמי", מוצהר כאוטוביוגרפי במלואו. אולי  מדובר בכלל בפעולה הכרחית של כל יוצר באשר הוא, מכיוון שכפי שטוען אפלפלד "אין אמן רציני בלי הילד שבו. הילד שבו מציל אותו מן הדיבור המיותר, מן הווכחנות, מן ההתחכמות ומהעמדת הפנים שאדם מאמץ מכורח הנסיבות" (עמ' 27). אפלפלד מתכתב בעיקר בחלקים המוקדמים של הספר עם  עצמו כילד, פונה לעצמו ומנהל איתו מין דיאלוג פנימי, משל היה אב פונה לילדו הקטן ומסביר לו את דרכי החיים.

בספרו זה חוזר אפלפלד לשנות ילדותו, על סיפה של הנערות, תוך תיאור של חופשה אחת, האחרונה טרם המלחמה הגדולה, על גדות נהר הפרוט, בהרי הקרפטים של אוקראינה. האזור הכפרי בו משתכן אפלפלד עם הוריו, הוא אזור הנופש השנתי של הבורגנות היהודית העירונית. אחת לשנה נפגשות הדמויות הקבועות, הצבעוניות, שחלקן מדדות בחן כזה או אחר בין המרכז לשולי החברה היהודית העירונית. כך, למשל, ניתן לפגוש את הרופא הטוב ד"ר צייגר המעניק עזרה חסרת גבולות למטופליו, רוזה הקוראת בקפה, פ' שהולכת לאיבוד תרתי משמע והאיש קטוע הרגל הנרגן. באמצעות הדמויות החריגות המגיעות לנהר הפרוט אפלפלד מבטא את מגוון האמונות והאידיאולוגיות של יהודי אירופה לפני המלחמה, מקומוניזם לציונות ומאתיאיזם לחסידות, ויוצר ביניהן נקודת מפגש מעניינת. אצל חלקם, כמו אצל אביו של אפלפלד, למשל, דווקא מפגש זה עם בני דתו יוצר תיעוב של אורחותיהם ודרכי התנהגותם משל אימץ לעצמו את דעת הסביבה הגויה על היהודים. למרות זאת, ולמרות שהמלחמה טרם החלה, עם סיום הספר נראה כי אפילו אביו של אפלפלד השכיל להפנים שגורל היהודים באשר הם יהודים דומה בכל מקום. הנהר, אשר מתואר כמקום בו אפשר להירגע, עומד בניגוד מושלם למתח המורגש אך הבלתי ניתן לביטוי שברקע הספר, ואם לא די בכך, הרי שמרבית היהודים עוד עוסקים בשכנוע עצמי או של חבריהם בכך שהדיבורים על המלחמה, בהגזמה מקורם.

על רקע המים הקרירים והשמש הנעימה של קיץ 1938, הדי המלחמה לא מפסיקים לשוטט כצללים חשוכים בין המתרחצים השמחים. וזהו ניגוד נוסף בין המציאות לאשליה המגביר את המתח בספר. יחסם של האוקראינים בכפרי הסביבה, כולל ניקולאי בעל הבית בו משתכנת משפחת אפלפלד, מריחים כעדת זאבים רודפי דם את המלחמה הממשמשת ובאה ובגלוי חולקים את הערותיהם האנטישמיות עם היהודים הרוכשים מהם מוצרי מזון. בהמשך, כנופיית איכרים מתנפלת על היהודים הנופשים ופוצעת כמה מהם, אבל גם זה יוסט לצד כשהכל יחזור לסדרו. ובכל זאת, הגורל היהודי שאין לברוח ממנו, שעובר כחוט השני בין כל יצירותיו של אפלפלד, מעיב גם על השמחה שבדמויות, והפחד מפני הלא-נודע, שהיה דווקא הדבר הנודע או הצפוי ביותר של החברה היהודית בגלותה, דופק תמיד בחלון הבקתות שעל גדות הנהר…

בניגוד לספריו הקודמים, אפלפלד מעניק הפעם לקורא מבט פנימי ואמיתי על הוריו ומשפחתו. אולי נזקק לדמותו כילד בכדי שיוכל ליצור ניתוח פסיכולוגי זה של משפחתו. הוריו, אנשים שונים בתכלית זה מזו (אבין רציונל, אינטלקטואל, יהודי המפנה עורף למסורת אבותיו ואף נמשך לנזירות נוצרית, ואילו אמו אישה רגשית יותר, חמה, מאמינה ומחוברת לשורשיה), אבל נדמה כי שניהם אינם מצליחים ללמד את ארווין הצעיר (אפלפלד בן העשר) לצוף מעל פני המים.  משמע, אפלפלד, בניגוד להוריו, אינו יכול ליישר קו עם רעיון כלשהו, אמונה כלשהיא או אפילו עם ציבור כלשהו. הוא לא מסוגל להיות כמו כולם, לחשוב או להתנהג כמו כולם, ובעיקר – הוא אינו מסוגל לפשרות כמו אלו שעשו הוריו בחייהם.

"המלחמה עוד רחוקה, אנשים נוטים להפריז" אומר האב בפסקה האחרונה של הסיפור. למרות שהמציאות נתפשת כהגזמה פרועה בפיהם של היהודים "הרדופים", נדמה שאפילו האב הסכין עם הסכנה המתקרבת ובאה אבל כל שנותר לו לעשות היה להמשיך ולשכנע, בעיקר את עצמו, שחלום הבלהות של שואת יהדות אירופה הוא רק חלום, אבל רק ליתר ביטחון ובניגוד מוחלט לציפיות ממנוף מצטרף לאחריו היהודים ומכבד בנוכחותו את האיש הצולע בדרכו האחרונה.

הספר כתוב בשפה היפהפיה, המוכרת, הסגפנית והמאופקת של אפלפלד, אותה שפה שמסתירה כל כך הרבה, אבל מאפשרת בגאונות ציורית בלתי מוסברת לחוש את המתח, הפחד והאלימות שבשולי הסיפור, גם כשהאחרונה מתקבלת בסלחנות בידי קורבנות הפורענות עצמם. על אף ש"אבי ואמי" הוא הספר האחרון נכון לעכשיו של אפלפלד, הילד שבספר נוטה לחוסר ביקורתיות ולהשלמה עם האירועים. הביטוי היחידי למרד נעוריו הוא בעצם העובדה היחידה לפיה אפלפלד אינו מסוגל לצוף, על כל המשתמע מכך.

"אבי ואמי" / אהרון אפלפלד, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013, 269 עמודים. מאמר מאת רג'ינה אנדרסון.



2 תגובות

  1. בדיוק קראתי את הספר אבי ואמי ומאד נהניתי. ממליץ לכולם לקרוא אותו.

    • גרגורי wrote:

      הידד הר אפלפלד!!!!!!!!!!!!!
      אין מילים במקלדתי, בכדי להביע כמה נהניתי מספר זה כמו גם מספריך הקודמים שקראתי, הר אפלפלד. אפלפלד מצייר כהרגלו את נוף מולדתו (גם נוף ילדותי) בצבעים ריאליסטיים ובאמצעות טכניקה סוריאליסטית. הסוריאליזם של אפלפלד נוגע ברבדים העמוקים ביותר של תת המודע, שהאדם יכול לחלום לחדור אליו. הריאליזם של אפלפלד מתבטא בציור מדויק להפליא של הנוף העירוני, הכפרי ובעיקר האנושי וביציקת צבעי ציורו לתוך המילה הכתובה. כשאני קורא בספריו, הוא מחזיר אותי אל ילדותי בצ'רניבצי שבבוקובינה הקומוניסטית, שונה ככל שתהיה ממה שהוא הכיר תחת הדגל הרומני עם טעם שרידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, אבל גם כל כך דומה. גם האנשים, אותם היהודים פוסט-שואה ואותה האוכלוסיה המקומית האנטישמית, להוציא כמה קומוניסטים מן הכלל. יופי התיאורים מדהים, מה גם שהם מצטלצלים באזני בעגה העברית הספרדית, ולא בעגה האשכנזית, שהייתה מקובלת אצל יהדות האזור וכפי ששמעתיה מפי סבי.

כתיבת תגובה