ביקורת ספר: "חלקי בארץ החיים – סיפורו של אברהם כרמי" מאת אפרת חבה הוא עדות מרשימה ביותר

חלקי בארץ החייםבתמונות הילדות של אברהם כרמי המצורפות לספר נראה ילד שמבטו שובב והבעת פניו חייכנית, גם כשהוא שומר על ארשת פנים רצינית לטובת הצילום. תמונתו העדכנית, כשהוא בן כ85-, משקפת גם היא אדם חייכני, עם שמץ של ממזריות. כאילו לא עבר רעב ועינויים ואובדן כל אהוביו. כשקוראים את הספר מבינים כיצד נשמרה רוחו הטובה: אברהם כרמי נאחז בחיים. כדבריו בספר, על החיים הוא מספר, לא על המוות. הוא לא מתכחש לסבל שעבר, לא מדחיק אותו, לא מסתיר אותו, אבל החיים הם שחשובים בעיניו. כשמוסיפים לכך תפיסת עולם שאינה נוטה לתסבוכים (את דעתו על פסיכולוגיסטים למיניהם הוא מביע בחצי משפט, ולא מקדיש לתחום תשומת לב נוספת), כנות ואיזון בריא בין עבר להווה, מוצאים את החוט המקשר בין חיוכו של הילד שהיה למבוגר שהוא.

"חלקי בארץ החיים" השאיר עלי רושם עז. הספר מספר את קורותיו של כרמי בשנות השואה, החל מן הפלישה הגרמנית לפולין שפיצלה את משפחתו ופיזרה אותה למקומות שונים (הוא ואמו התגלגלו לורשה, בעוד אביו נקלע ללבוב, וסביו ודודיו התפזרו בישובים שונים), ועד שחרורו בתום המלחמה והוא נער בן 17 שנותר כמעט בלי משפחה. מעבר לסיפור המרתק, מה שהופך את הספר למרשים הוא הסגנון המשתנה המשקף הלכי רוח, הכנות שבה הסיפור מסופר ומתן מרכז הבמה לעובדות ולא לרגשות.

באשר לסגנון: הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של אברהם כרמי, אך נכתב בפועל על ידי אפרת חבה. לא ברור אילו הן מילותיו שלו ואילו שלה, אבל כך או כך השילוב מנצח. קשה למבוגר לספר באופן אובייקטיבי את סיפורו של הילד והנער, לתאר את חוויות הצעיר בלי להשחית אותן על ידי פרשנות המבוגר. בספר הזה תיאורי העבר אמנם מועשרים בזווית הראייה של ההווה, אך עדיין נשמרות הרעננות והאותנטיות של האירועים כפי שנחוו על ידי הצעיר. בנוסף, המספר כן וישר בתיאוריו, לא מייפה אותם כדי למצוא חן בעיני הקורא (אם כי בוחר לצמצם בתיאורי הסבל כדי לא להכביד), והתוצאה אמינה מאוד ויוצרת הזדהות עמוקה. כמו כן, המספר והכותבת יודעים את סוד הצמצום: קחו לדוגמא את מות אמו. הנער בן ה-14, שאת הנסיעה ברכבת למיידנק עשה כשאמו מלטפת את ראשו, איבד אותה ברגע חטוף אחד כשהופרדו בהגיעם לשם. כמעט מתבקש תיאור קורע לב של רגשותיו ברגע ההוא ובימים שאחריו; אבל כרמי אינו נזקק לכך. במלים פשוטות המתארות את מילותיה האחרונות, בדמעות שצצו כאילו בהקשר אחר כמה ימים אחר-כך, הוא מביע את כל שיש להביע, את מה שכמעט בלתי אפשרי להביע. כך גם אחרי מות דודו, שהיה קרוב המשפחה האחרון שתמך בו: הוא סוגר את הפרק של תקופה זו בחייו בשלוש מילים שהעבירו בי צמרמורת: "ונותרתי אני לבדי". לפעמים תיאורים מפורטים הם לגמרי מיותרים, ומספר חכם יודע מתי להרחיב ומתי לתת לשקט לדבר.

(כקוראת דקדקנית יש לי כמה הערות לעריכה. תרגישו חופשיים לדלג, כי הספר באמת ראוי מאוד לתשומת לב למרות הפגמים הקלים בגימור. אני מרגישה צורך להעיר לטובת המהדורות הבאות.

על הדש הפנימי של הכריכה נכתב: "בין השנים 1939 – 1945 הסתתר בבית החיים בגטו ורשה". הגטו, כידוע, חדל להתקיים ב-1943. אני מניחה שמי שכתב את הטקסט הזה התכוון לכלול את כל תקופת המלחמה במשפט אחד, אבל בעיני יש טעם לפגם וחוסר כבוד באי הקפדה על פרטים כאלה.

פה ושם משובצים בספר ביטויים ביידיש, רובם ללא תרגום. הייתי שמחה להבין אותם באמצעות הערת שוליים.

כמה שגיאות חמקו מן המגיה, כמו שימוש קבוע ב"מן" במקום "מין", ואיות משתנה של שמות אנשים ומקומות. חבל).

אני מרבה לקרוא ספרי שואה, גם משום כבוד לקורבנות וגם כדי לנסות להבין ולתפוס מה אירע ולמה. כשאני קוראת ספרי עדות אני מגלה בכל פעם מחדש את הפנים המרובות של השואה, את דרכי ההתמודדות הרבות והמגוונות של הניצולים והשורדים עם התלאות הקשות שעברו עליהם ועם הטראומה של החורבן שחוו. "חלקי בארץ החיים" הוא בין העדויות המרשימות שקראתי.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר, מרשים ומעורר השראה.

חלקי בארץ החיים – סיפורו של אברהם כרמי / אפרת חבה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013, 367 עמודים. הספר ראה אור בסיעו מכון "שם עולם", מוסד חינוך והנצחה העוסק בחקר השואה, בדגש על סוגיות רוח ואמונה.

מאמר מאת אתי סרוסי.



תגובה אחת

  1. […] ראה גם : ביקורת ספר: "חלקי בארץ החיים – סיפורו של אברהם כרמי&… […]

כתיבת תגובה