ביקורת ספר: "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ", ספרו של אדם קומן

קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ - אדם קומן כריכת הספרספרו הראשון והמהולל של אדם קומן, סולן להקת "המיותרים", הוא למעשה אוסף של קטעים בלי רצף עלילתי מוגדר. בחלקו הראשון מתוארים ניסיונותיו הכושלים של הכותב (קומן עצמו) להצליח עם נשים ולכתוב ספרים, בייחוד את הביוגרפיה של חברו המלא מעניין יוני. בחלק זה מתוארים החיים המשעממים, חסרי המשמעות והסתמיים של צעירים יפי נפש (שמאלנים, סטודנטים לקולנוע, מטפלים אלטרנטיבים) בברים ובבתי הקפה בתל אביב, אשר נושאים עיניים לחיים מעניינים יותר, שקורים שם, מעבר לים, בברלין ("בX   יש יותר סרטים, בX יש מוסיקה טובה…"). החלק השני מסופר ונכתב בפי 3 כותבים. הוא מתחיל במסה של הכותב, קומן, נגד הנהירה אחר ברלין ("X לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד…"). המסה הזו גוררת ביקורת נוקבת מפי הדמות הבדיונית "פייסק גלודנה" (פולני מבת ים), ובתגובה לכך מתוארים האירועים על ידי "אמנון סחירוף", כותב שלישי ובדיוני אף הוא,, וכך קופצים מקטע לקטע מזווית ראיה אחת לשנייה בתגובות שרשרת.

ציור הכריכה של הספר מהמם, שמו מסקרן ומבטיח גדולות, הרעיון שלו מעניין, ולעיתים מצליחה הכתיבה להיות שנונה והביקורת עוקצת ("המילים כבר איבדו את המשמעות ובכל זאת שמרו באדיקות על החשיבות…"), אבל משהו מתפספס. הספר ארוך מידי והרעיונות הלעוסים חוזרים על עצמם, לא מצליחים להשתחרר מקלישאות. הבדיחות הפנימיות והצחוק העצמי מפסיקים בשלב מסוים להצחיק ואז נראה כי הסופר מטיף ביומרנות, בייחוד בחלק השני, שנותן תחושה של צדקנות מתנשאת.

בסופו של דבר, מלבד הברקות בודדות הספר משעמם, מבולבל ומאכזב. חיכיתי שיקרה משהו, שבסוף תגיע ההארה הגדולה ואוכל לומר שבשבילה היה שווה לקרוא את הספר, אבל זה לא קרה. הדבר המעניין ביותר בספר נשאר שמו וציור העטיפה שלו.

קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ / אדם קומן, הוצאת עם עובד, 2013, 310 עמודים. מאמר מאת אסנת שגב.



כתיבת תגובה