ביקורת ספר: "המגילה מעכו" מאת פאולו קואלו לא רלוונטי

המגילה מעכו פאולו קואלו"המגילה מעכו" הוא ספר מתחפש. הכותב מציג את הספר כאילו היה תוכן של מסמך עתיק כתוב על פפירוס,  שהתגלגל לידי כומר במצרים ומשם לאנגליה ועסק בנאום של יווני קופטי ערב כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים ב- 1099. הקורא התמים הולך שבי אחר הפתיחה ההיסטורית שנדמית בעוצמת תיאורה המזויף כמו גילוי חלקים של הגניזה הקהירית, לא פחות, ונופל שדוד עם גילוי האמת, כלומר לא היה ולא נברא. אבל לא התחפושת ההיסטורית היא שמטרידה את הקורא, ואפילו לא העובדה שעטיפת הספר משתפת עמה פעולה ומציגה סמל נוצרי (שמופיע גם בכל ראש פרק) על רקע אדמדמם, ככה שבקלות יכול הקורא (התמים כבר אמרנו?) להשתכנע באמיתות ההיסטורית של הספר; אלא התוכן עצמו.

היות והקופטי עומד מול קהל העומד להילחם על חייו מול הצלבנים ביום שלמחרת ההתקהלות, "המגילה מעכו" היא למעשה המנפיסט הרוחני, צו הדרך, שהוא נושא בפני קהל מאזיניו. פה קואלו קורא דרור לתובנותיו על חיי האדם באמצעות חלוקה לפרקים קצרים, כשכל פרק עוסק בהתמודדות אחרת החל משינויים (עמ' 47-53), דרך נסים (עמ' 115-118) וכלה ביחסים שבינו לבינה (עמ' 83-85). המניפסט כולל אמירות כגון: "מטרתינו העיקרית בחיים היא לאהוב. כל השאר דממה" (עמ' 70), או: "ואם אהיה לבד במיטתי… אביט בשמים ואדע שהבדידות היא בדיה כי כל העולם מארח לי לחברה" (עמ' 79), ומעודד להאמין בבני אדם, להאמין בניסים, להאמין בעבודה קשה, בדרך ולא במטרה ובעיקר מעודד להאמין לפאולו קואלו כשהוא מוציא את כל הללו מפיו של הקופטי.

אם כל זה נשמע מוכר, הרי שזו הבעיה המרכזית של הספר: הכל מוכר מדי, ידוע מדי, נדוש מדי. לו היה קואלו כותב את ספרו זה בראשית דרכו, שלא לומר טרם פרסום ספריהם של רובין שארמה או מיץ' אלבום, למשל, יש להניח שהיה זוכה לכבוד ולהערכה, אבל ספר מלא תובנות ניו-אייג'יות שנמסות בואכה המאה ה- 21 יחד עם קרחוני הקוטב מחוסר רלוונטיות ועוד במסווה של נרטיב היסטורי וכתיבה ספרותית, לא יכול לזכות אפילו במעט תשומת לב או הערכה. לכל אורך הספר יש תחושה לפיה קואלו מנסה ליצור איזשהו סיכום של חייו ואולי לא לשווא בחר להביא דבריהם של אנשים ביום שיהיה, ככל הנראה, האחרון בחייהם; נדמה כאילו גם קואלו מנסה לסכם את כל התובנות שחשף בצורה מבוקרת, מעניינת, ותוך מתן כיסוי ספרותי מלא והולם בספריו הקודמים, אך מה שהיה נכון לוורוניקה, מסתמן כשגוי לחלוטין אצל הקופטי. חוסר העניין הספרותי, התובנות הקלישאתיות ובעיקר הצורה בה הן מוגשות (כמו רשימה שאין קשר בין מרכיביה) מחריבים כל חשק לקריאת הספר, לפחות כמו מה שרצו הצלבנים לעשות לירושלים.

לאור זאת, הרעיון להשאיר בסוף הספר מספר עמודים ריקים לכתיבת מחשבות והגיגים שעלו בשעת הקריאה משעשע ביותר, בערך כמו הכיתוב על כריכת הספר "ספרו הטוב ביותר של קואלו מאז האלכימאי". זה משעשע, היות וזהו הספר הגרוע ביותר של קואלו ואולי גם המביש ביותר. אין ספק, כי הדבר היחיד שהספר הזה נשען עליו הוא שמו הטוב של קואלו, שיש רק לקוות כי יישמר ככזה על אף ולמרות "המכשלה/האכזבה מעכו".

בכל ספר ישנו רובד המאפשר לקורא למצוא בו משהו חיובי ההופך את הקריאה בו לכדאית. הייתי יכולה להמליץ על התובנות הרוחניות המופיעות בספר הזה אבל הן כה ידועות ומשומשות שאין לי אלא לומר שאם כבר תובנות – נסו את ר' נחמן מברסלב. הוא הרבה יותר אמין, וסליחה על ההשוואה.

המגילה מעכו / פאולו קואלו, ידיעות ספרים, 2013, 158 עמודים, מפורטוגלית: דלית להב-דורסט. מאמר מאת רג'ינה אנדרסון.



תגובה אחת

  1. הייתי שמח לקרוא על תובנות חיוביות (ולא שליליות) מהספר.
    כל הספר מטיף לאהבה, לחיים חיוביים, ולאמירות חיוביות שמעצימות אותנו ועושות לנו חיים טובים יותר. והינה באה נציגת "אנשי הספר" וכותבת בעיקר על החלק השלילי שיש בספר.
    חבל, כי יש בספר לא מעט אמירות יפות וחכמות.

כתיבת תגובה