ביקורת ספר: "הבן של ישו" מאת דניס ג'ונסון

הבן של ישו דניס ג'ונסון כריכת הספר"ספרות היא דבר מדכא", מעודדות אותנו המורות לספרות לקרוא – ואחרי המשפט הזה לכל תלמיד בא לשבת בחדר עם ספר טוב ולקרוא שעות. טוב, לא ממש – כמו שאנשים אוהבים סרטים כיפיים, ככה גם עם ספרים; אבל מדי פעם פשוט צריך לקחת ספר מדכא ולתת לו לסחוף אותך לעולם של חורבות. "הדרך" של קורמאק מקארתי אפילו עשה את זה בגדול ועובד לסרט קולנוע, מוכיח שספרים אפורים הם לא רק לדכאוניים.

האפיל של "הבן של ישו" מתחלק לשניים. ראשית, הוא זכה לשבחים נלהבים בארצות הברית, בה פורסם לראשונה, ועל פי הכריכה האחורית אפילו זכה שם למעמד של ספר פולחן. ושנית, הוא די מזכיר באווירתו הקשוחה את "הדרך" – העלילות בסיפורים הקצרים (מאוד) של ג'ונסון מתרחשות באמריקה אפורה ומדוכאת. נראה שכולם עניים וחיים חיים משעממים וחסרי טעם, כשמפלטם היחיד הוא האלכוהול והסמים. הדמויות הראשיות (השימוש במילה "גיבורים" יהיה שגוי פה) הן גברים צעירים, חסרי עבר, הווה או עתיד, שמספרים לנו את עלילותיהם המוזרות בגוף ראשון.

לא תמצאו פה היגיון או עקביות, שלא לדבר על קסם או פואנטה (איזו מילה גסה בספרות המודרנית!), אבל הסיפור הראשון – "התנגשות חזיתית במסע טרמפים" – העלה בי תקוות שהכתיבה של ג'ונסון תמשיך להיות מעולה כל כך, רוויה דימויים מקוריים ורגעים איטיים ומהפנטים, ותציל את הספר. הניצוץ הזה חוזר ומופיע בעוד כמה סיפורים ("שניים", "משוחרר בערבות" ו"ידיים יציבות בבית החולים הכללי של סיאטל"), אבל נעדר מהשאר, שמתגלים כגם משעממים, גם מדכאים וגם חסרי פואנטה. מתוך 11 רק ארבעה סיפורים פה טובים, וזה שהם ממש ממש טובים לא מחפה על כך שזה לא מספיק. לג'ונסון יש כישרון ופוטנציאל, אבל הפעם נראה שדווקא הסרט (יליד 1999) עדיף בהרבה.

הבן של ישו / דניס ג'ונסון, מאנגלית ארז שווייצר, הוצאת בבל, 144 עמודים. המאמר פורסם במעריב לנוער ביוני 2013.



כתיבת תגובה