ביקורת ספר: על ההוצאה המחודשת ל"על החוף" לנוויל שוט

על החוף נוויל שוט הוצאה מחודשת כריכהבשנת 1963 (שהיתה עדיין העתיד בעת כתיבת הספר ב-1957) פורצת מלחמה גרעינית בחצי הכדור הצפוני. האוכלוסיה שמצפון לקו המשווה מושמדת, וענן רדיואקטיבי עושה דרכו באיטיות אך בהתמדה אל חצי הכדור הדרומי. בתוך חצי שנה ימותו כל בני האדם. כמה מבעלי החיים יחזיקו מעמד תקופה נוספת, עד למותה של הארנבת האחרונה. זהו גזר דין שאינו ניתן לערעור, ואין שום דבר שניתן לעשות כדי למנוע את מימושו. מרבית הספרים הפוסט-אפוקליפטים מציגים בשלב זה תוהו ובוהו, אנרכיה מוחלטת, פריקת כל עול, היסטריה. העולם בעיני נוויל שוט אחר לגמרי: פה ושם הוא מספר כבדרך-אגב על אנשים שמוצאים מפלט באלכוהול, אבל מרבית גיבוריו מתנהלים כאילו עולם כמנהגו נוהג: לומדים, מתאהבים, זורעים זרעים שישאו פרחים ופירות הרבה אחרי היום האחרון, מצייתים לחוקים. כאילו יש מחר.

העלילה מתרחשת ברובה במלבורן, העיר הגדולה האחרונה לפני אנטארקטיקה. דווייט, מפקד צוללת אמריקאית, יודע שאשתו ושני ילדיו נכחדו, אבל קונה להם מתנות לקראת היום שבו ייפגשו. מרי, אשתו של קצין הקישור האוסטרלי בצוללת, מתכננת מחדש את גן ביתה, מכשירה את השטח לגן ירק. מוירה, ידידת המשפחה, מתחילה ללמוד קצרנות. פיטר, בעלה של מרי, הוא אולי היחיד שמתכונן לבאות, כשהוא מכין לאשתו ולבתו רעל, אותו יוכלו ליטול בבוא היום כדי להמנע מיסורי המוות.

הספר הזה שונה מסגנונו הקליל הרגיל של נוויל שוט. זהו ספר מלנכולי, נטול תקווה, שגם מעט ההומור שבו נוגה. הפריע לי תחילה הרקע החפיפניקי משהו, הלא מוסבר, של המלחמה: אלבניה פתחה בה, ישראל מעורבת בה, רוסיה וסין הסלימו אותה. לא לגמרי ברור. אבל צריך להבין שהפרטים ה"היסטוריים" פחות חשובים כאן. חשוב המסר שבמו ידינו אנו עלולים להביא כליה על המין האנושי.

הספר נחשב למשפיע בזמנו, והיה לו חלק בעיצוב דעת הקהל שהתנגדה לניסויים גרעיניים. שנתיים אחרי פרסומו הוא עובד לסרט בכיכובם של גרגורי פק, אווה גרדנר ופרד אסטר, סרט שהסופר תיעב בגלל העיבוד החופשי מדי של הדמויות.

שמו של הספר דו משמעי: "על החוף" הוא מונח בצי המשמש לתיאור מי שפרש משרות פעיל, והוא גם חלק משירו של ט.ס. אליוט, “The Hollow Men”:

"In this last of meeting places / We grope together / And avoid speech / Gathered on this beach of the tumid river."

ספרותית יש לדעתי בספר מספר ליקויים, לדוגמה ההרחבה המיותרת בתיאור שני מרוצי מכוניות המתרחשים כשמקרי הפגיעה הראשונים של הענן הרדיוקאטיבי מתגלים בעיר. נוויל שוט עצמו היה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים, ומן הסתם מסיבה זו התלהב לכלול את הנושא בספר, אבל הוא מקבל דגש יתר בעיני. מכל מקום, מעבר לליקויים שכאלה, ומעבר לשאלת הסבירות של ההתנהלות הכמעט מתעלמת מן המציאות שהוא מייחס לגיבוריו, זהו בסך הכל ספר טוב בעל מסר שצריך לקבל ביטוי.

בשורה התחתונה: ספר רגיש ומלנכולי, ראוי לקריאה.

על החוף / נוויל שוט (On the Beach / Nevil Shute), כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דפנה לוי (הוצאה מחודשת של תרגום שראה אור ב-1988; הספר תורגם עוד קודם לכן, ב-1957, בהוצאת עידית), 286 עמודים.



כתיבת תגובה