"קולות מן ההרים" מוכיח שהתרגלנו כבר לחאלד חוסייני, אבל זה לא אומר שנפסיק לקרוא אותו

קולות מן ההריםספרו השלישי של חאלד חוסייני פותח בדיוק באותה הדרך בה פתחו שני ספריו הקודמים "רודף העפיפונים" ו"אלף שמשות זוהרות", אבל אם נדון במושגים של אחדות העלילה, כמו זמן, מקום והנפשות הפועלות, הרי שלשתי היצירות הראשונות של חוסייני יש אחדות רבה יותר מהספר השלישי ולכן הוא נופל, גם אם במעט, משני קודמיו.

אכן, הספר עונה על הציפיות מכל בחינה שהיא, אבל אולי דווקא בכך חסרונו: הקורא כבר יודע למה לצפות, הוא מכיר היטב את נתיבי השפה, את ריחותיה של אפגניסטן, את עזבונה ועלבונה על שלל התיאורים והמטאפורות שבאמצעותם היא נכנסת אל הלב. ודווקא בשל כל היופי וההוד הלשוני והציורי של חוסייני, הקורא איננו צפוי לשום חידוש.

העלילה פותחת (כמו שני הספרים הקודמים) בתיאור חיי הסבל של העשירון התחתון באפגניסטן, אותה שכבה חברתית שאנו כבר מכירים היטב מספריו הקודמים, אבל במקביל לכך, ובניגוד מושלם למשפחה אליה אנו נחשפים, אנו מגלים, אולי לראשונה בספריו, שהיתה גם "אפגניסטן האחרת". אפגניסטן של שכבה סוציו-אקונומית גבוהה, שבה פלאי המערב כיכבו גם אם לזמן קצר וגם אם היו ניגוד מוחלט לרוב תושבי הארץ המדממת הזו. שירה וספרות, לבוש מערבי, מכוניות אמריקאיות וגרמופונים עליהם ריקדו תקליטי ג'אז ומוסיקת קאנטרי אמריקאית היו מנת חלקם של אנשים שגרו מרחק שעתיים נסיעה מהכפרים העלובים שכה התרגלנו אליהם. פה מתחילה העלילה להתפתח. חוסייני נוטש את הכפר ועובר לעיר. נוטש את הסבל הכלכלי ועובר לסבל מסוג אחר, לא פחות חמור: אהבה ומימושה. מכאן ועד לשליש האחרון של הספר אנו מגלים אפגניסטן חדשה, מרתקת ומושכת, הנקשרת בחוטי עלילה חמקניים אך מרושתים היטב. דמות נקשרת בדמות ומספר עלילות משתרגות זו בזו לפי הדמויות אליהן הן קשורות. הספר מסתיים, למרבית הפליאה, במקום אחר לגמרי בגלובוס. אבל עד אז, העלילה עוברת מחיי הפאר של אפגניסטן לצרפת ולאחר מכן לארה"ב.

כאמור, הכל ארוג היטב בעלילה, ובכל זאת, ישנן דמויות מסוימות שמוזכרות בסיפור אך לא ידוע מה עלה בגורלן. הקורא ממתין לפתרון, אך לשווא. למשל, אין היודע מה עלה בגורלו של בנו של איקבל, של תאליה, או של אמו החורגת של עבדאללה או של שני בני הדפלומט שניצלו ברגע האחרון. התופעה הזו משאירה פערים בעלילה שאינם מקבלים מענה. לעומת זאת, דמויות אחרות, כמו מרקוס הרופא היווני, מתוארות בהרחבה תוך הקדשת חלקים שלמים לסיפור חייהן, דבר שלא ממש נוגע לעלילה המרכזית. תיאור יוון שלאחר מהפכת הגנרלים ב- 1967 תלוש, חייו של הרופא שמגיע בהתנדבות לאפגניסטן גם הם אינם קשורים באופן ישיר או אחר לעלילה המרכזית וגם קורותיהם של ילדיה של פארי, עושה רושם, מקבלים מקום שלא מגיע להם. אפילו פארי עצמה, אחת הדמויות הראשיות, לא מצליחה להתפתח ספרותית, על אף הגילוי המרעיש בדבר זהותה האמיתית וחייה כילדה. באחד הראיונות שנתן, כתב חוסייני ש"הרומן לא היה משהו שצץ במוחי כסיפור מגובש לגמרי, וגם לא משהו שהתיישבתי לתכנן". חוסר הגיבוש הזה בהחלט מורגש בכתיבה.

למרות שהספר מומלץ לקריאה, בעיקר בשל הצוהר הנוסף, שנראה שאין די ממנו, שנפתח לעבר אפגניסטן, וכן בשל הכתיבה המרגשת והעלילה המרתקת של חוסייני (לפחות עד השליש השלישי של הספר), מרחפת מעל הספר תחושה קלה של החמצה, של אי הידוק העלילה ושל התפזרות ליותר מדי מקומות, מקצועות, דמויות, עימותים וזהויות סותרות.

ואולי בכלל אני ממליצה על הספר כי כולנו כבר התרגלנו לסחיטות הרגשיות, שלא לומר הסאדיזם הספרותי של חוסייני, זה שסוחט מאיתנו דמעות, וההרגל הזה עושה את חוסייני כבר לחלק בלתי נפרד מכל אחד ואחד מאיתנו עד כדי כך שנקרא כל מה שהוא כותב, נתייפח, נתייגע אבל נמשיך תמיד לקרוא.

קולות מן ההרים / חאלד חוסייני, מאנגלית: צילה אלעזר, מטר, 392 עמודים. מאמר מאת רג'ינה אנדרסון.



כתיבת תגובה