ביקורת ספר: נטעלי כותבת על "חייו המשונים של אלברט נובס" מאת ג'ורג' מור

חייו המשונים של אלברט נובס ג'ורג' מור זיקית כריכת הספראיתרע הגורל וביקורת זו נכתבת ב-16.6, התאריך שבו מתרחשת עלילת "יוליסס", Bloomsday, "יומו של בלום" – חג בינלאומי שנחגג ברחבי אירלנד ובפאב האירי הקרוב למקום מגוריכם. הרומן עב הכרס מאת ג'יימס ג'ויס הקנה למחברו תהילת עולם, הוכתר כרומן המודרניסטי הגדול של המאה ה-20 וכמבשרה של הכתיבה ב"זרם התודעה". דוקא ביום חגיגי זה כדאי להזכיר את סופר אירי נוסף, נשכח, שכתב באותה התקופה וכמו ג'ויס ביקש להאיר זרקור על נשמותיה האבודות של דבלין – ג'ורג' מור. יש אפילו הרואים בו כמי שהשפיע מאוד על ג'ויס. אולם, כידוע, הגורל ונסיבות אחרות מחלקים קלפים לא הוגנים בכל הנוגע לזכרם של יוצרים מתים. כי אם היה צדק בעולם ג'ורג' מור היה מקבל לכל הפחות ערך בעברית ב"ויקיפדיה" וזוכה לתרגום עברי של יצירותיו כבר מזמן. אבל גם עיבוד קולנועי עטור מועמדויות לאוסקר בכיכובה של גלן קלוז (2011) והוצאה לאור בעברית בהוצאה המשובחת "זיקית" הם תיקון-מה מאוחר. שלא כמו "יוליסס" הגדול, המפואר, שמטיל חיתתו על דורות של קוראים ומתאר בפרוטרוט אירועיו של יום בודד, זוהי נובלה צנומת היקף, הדוחסת בין 129 דפיה סיפור חיים שלם, מכמיר לב, אך גם רב עוצמה. אין כאן את הדיבור הנשי המיני של מולי בלום שעולה על גדותיו, אלא סיפור חיים שנמסר בפשטות, כמעט אפשר היה לומר "בטבעיות", אלמלא היה מהדהד ברקע המשפט האלמותי של סימון דה בובואר שפותח את חלקו השני של ספרהּ "המין השני": "אשה אינה נולדת אשה, היא נעשית אשה". מור לוקח את המשפט המפורסם, שנכתב 31 שנים לאחר פרסום הנובלה שלו, צעד אחד קדימה – הוא מתאר כיצד אשה נעשית אשה ולאחר מכן כיצד, בלית ברירה, היא נעשית (כמעט) גבר. כמו מתוך רוגטקה, קולמוסו משגר פנינה קטנה ומדוייקת של מניפסט מטלטל, פוליטי, מגדרי, כלכלי וחברתי, הישר אל בין עיניו של הקורא. ואכן, המפתח לקריאת הנובלה הזו מונח בין העיניים ובין השורות, שכן אין לצפות מאדם חסר מודעות עצמית, כל שכן תודעה מעמדית, כמו אלברט נובס, שיבאר לקורא את העיוותים שבהם הוא חי. על כן, יש לקרוא את הנובלה בהקשר של האקלים התרבותי והחברתי שבו היא נכתבה, תוך השוואה לימינו – ואוהו, יש מה להשוות והרבה.

כמעט מאה שנים לאחר שפורסמה לראשונה, הנובלה "חייו המשונים של אלברט נובס" נשארת רעננה ורלוונטית באופן מטריד, מעציב ומעצבן כאחד. מי שמסוגל להישאר אדיש למקרא ציון העובדה הברורה מאליה ש"גברים מרוויחים יותר מנשים" שנכתב בנובלה משנת 1918, כנראה חי בשנים האחרונות על המאדים או אי שם באחת הקומות הגבוהות במיוחד של מגדלי אקירוב, "יו" או כל מגדל אחר שרק תרצו. או שהוא מעולם לא חי בגוף של אשה. וכן, הגוף, הגוף שיכול לעבור בקלות ממין אחד למשנהו, ובתוך כך מוצא עצמו מוּדר משני המינים, הוא משמעותי ביותר בנובלה זו, שכן חייה המשונים של אלברט מתחילים בזכות גופהּ. הערה אגבית שנשמעת באוזניה מאירה לאלברט (ששמה הנשי לעולם אינו נמסר, באופן רב משמעות – כמי שזהותה הנשית נמחקה ומעולם לא פיתחה תודעה נשית-מעמדית) מוצא מחיי עוני ומסכנות, מוצא יחיד על פני התאבדות בנהר שאותה היא שוקלת. המוצא האחר הוא התחזוּת לגבר המאפשרת לה להשיג עבודה טובה ורווחית יותר. התאבדות בנהר ואג'נדות פמיניסטיות מזכירות את וירג'יניה וולף, עוד סופרת מודרניסטית גדולה – גם כאן מדהים להיווכח כי מור הקדים בכתיבתו את וולף שפרסמה את "חדר משלך" כעשור לאחר מכן (ב-1929) וגם יצירתה מהדהדת על רקע דבריה הכואבים של אלברט כאשר היא חושבת על האישה-המאהבת שעומדת להיכנס לביתו של מעסיקהּ: "היא לא רחוקה עכשיו, אולי ברכבת, אמרתי והמשכתי לעבוד, והחדרים האלה לא יהיו יותר שלי. הם אף פעם לא היו שלי, כמובן, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת" (35, כל ההדגשות בציטוטים הם שלי).

זמן קצר לאחר מכן מגיע המוצא המיוחל בדמותו של הגוף:
"המשכתי לדמיין איך אהרוג את עצמי עד ששמעתי את המילים: אם רק היה לי גוף כמו שלך. מאחר שלפני כן איש לא דיבר על הגוף שלי, אמרתי: איך הגוף שלי קשור לזה? לא הקשבת לי, היא אמרה, ואני עניתי שפספסתי רק את המילים האחרונות. רק שמעת שאמרתי לך שיש הערב ארוחה חגיגית בפונדק הבונים החופשיים, ושחסרים להם מלצרים. אבל איך זה קשור לגוף שלי? שאלתי. זה מראה, היא נזפה בי, שלא הקשבת לי בכלל. הרי אמרתי לך שאם לא היו לי ירכיים וחזה כאלה כבר מזמן הייתי לובשת חליפת ערב ומקבלת עשרה שילינג על העבודה. אבל איך זה קשור לגוף שלי? שאלתי שוב. הגוף שלך בדיוק מתאים למלצר. אה, אף פעם לא חשבתי על זה…" (38 – 39, כדאי לשים לב שאת חניכותה כמלצר מקבלת אלברט בפונדק השייך ל"בונים החופשיים", אחוות סתרים גברית בינלאומית, רבת השפעה וכוח כלכלי וחברתי. שם היא נחשפת, בין היתר, לשיחות המעניינות בין החברים להבדיל מהרכילויות המעסיקות את החדרניות והמשרתות בבית המלון שבו היא מועסקת לאחר מכן).

תמיד הוא היה ויהיה שם – הגוף הנשי, זה שכמעט לא מדברים עליו, שההנאה ממנו נחשבת עדיין טאבו (להבדיל מהאוננות הגברית שנתפסת כטבעית לחלוטין), גוף שמתפקד כמטבע עובר לסוחר, אם באמצעות נישואים או באמצעות כוח עבודה, כלי להשתמש בו (ראו למשל ברומן "המאהבות" הנוקב והמפוכח עד אימה של אלפרידה ילינק מ-1975. בהערת אגב אוסיף שפתיחת "המאהבות" מזכירה את מבטו של המספר בפתח הנובלה – המפעל והעיר המתועשת, בהתאמה, על רקע הטבע, נוף הררי יפהפה). לא בכדי, שני המקצועות היחידים שבהם נשים משתכרות יותר מגברים הם מקצועות של גוף – דוגמנות ופורנוגרפיה.

גלן קלוז, מתוך הסרט המבוסס על הספר, 2011

גלן קלוז, מתוך הסרט המבוסס על הספר, 2011

החוטים המקשרים בין המאה ה-21 לבין המאה ה-20 שבה פורסמה הנובלה נמתחים גם לעבר אמצע המאה ה-19, שכן סיפור העלילה נמסר מפיו של מספר שמעלה זכרונות ילדות, מהשנים בהם התארח יחד עם משפחתו במלון שבו עבד אלברט נובס, גיבור הנובלה. זוהי התקופה הויקטוריאנית, המאופיינת במוסרנות, צדקנות וריבוד חברתי-מעמדי נוקשה. אך אלה הן גם השנים בהן מתחילה תסיסה חברתית של כוחות מהפכניים בחברה המתועשת – מעמד הפועלים וגם הגל הראשון של הפמיניזם. כבר בפתח הנובלה מבהיר מור שהסדר החברתי הוא שקרי ומושתת על תדמיות ואחיזת עיניים:
"בני המעמד הגבוה מכל רחבי אירלנד היו מתארחים במלון הזה, והיו צוברים שם חובות לא קטנים. אבא שלי שילם את שלו פעם בחצי שנה, כשהיה יכול, מה שלא קרה הרבה, כי עם האורוות של סוסי המרוץ ועם כל הבחירות שהיו, הכסף לא ממש התגלגל על הארץ באחוזת מור" (11).
את הסוסים של מוכרי הפחם מתאר המספר כ"יפים". הם "טופפו יפה לא פחות מאלה שבכרכרה שלנו. אני מספר לך את כל הדברים האלה למעןההנאה שבהיזכרות, לא יותר מזה" (13) מגלה המספר הנהנתן, בן המעמד העליון, אך הקורא יווכח במהרה שהעלילה רחוקה מלהציג יופי אסתטי מענג, מהנה ובידורי בלבד. אלא יש בה ראייה חברתית ריאליסטית, ביקורתית מאוד, הישר אל פניו המכוערים של העוני. חיי עוני הם חיים ללא עידון, אומרת אלברט, ואכן, ג'ורג' מור, שהחל דרכו כצייר בפריז והושפע מאוד מסגנונו הנטורליסטי של אמיל זולא, ממש לא מתכוון ליפות את המציאות העגומה של אשה ענייה בדבלין של המאה ה-19. הוא מעמיד במרכז יצירתו קורבן מובהק של הנסיבות החברתיות בנות הזמן, אשה שנשיותה נמחקה, חיקוי גבר – "סימן שאלה", כפי שהיא מכונה. ואותו סימן שאלה מופנה אל הקורא.

אך לא רק אחיזת עיניים אלא גם עצימת עיניים מאפיינים את בני המעמד הגבוה: המספר ממשיך  בתיאור המסדרונות בבית המלון, בגרמי מדרגות מוזרים שאת סופם הוא אינו רואה ואינו יודע. פינות אפלות. יש כאן רמזים לחיי נפש מודחקים, נסתרים ולאותם כוחות חברתיים שמאיימים לפרוץ ולנתץ את המבנה החברתי הדכאני והשקרי. המספר מפחד מלהיכנס אליהם, להיאבד בהם או ליפול אל תוך פיר המדרגות החשוך, אך באותו הזמן נמשך אליהם ותוהה לאן הם מובילים. לבסוף הוא פוטר את ההתחבטות כמו רבים מבני מעמדו, כמו רבים מאיתנו שמסבים מבטנו ממצוקות לא שלנו לכאורה – "אין טעם לחשוב על מה שהיה מעבר לקומה השנייה, כי שם תמיד היינו, בסלון גדול שהשקיף על כיכר קולג' גרין" (12) – המספר משקיף מהחלון על מוכרי הפחם, מוטרד מכך שמוכר הפחם יושב "בצד הלא נכון, לא במושב של הרכּב" (13), כלומר מערער על הסדר, ואילו המוכרים מצידם מרימים עיניהם אל החלונות ובולשים אחר הזמנות שיכניסו כסף לכיסם. קולג' גרין היא הכיכר המרכזית בדבלין, וניצב בה בניין "בנק אירלנד" אשר עד לשנת 1800 שימש כבניין הפרלמנט. בצדה האחר של הכיכר המשולשת ניצבת שורת בנקים ארוכה. קלינטון ואובמה נאמו בפני העם אירי בכיכר זו.

על מסד זה – הקשר שבין גוף לבין כלכלה, ניצבת הנובלה הנפלאה הזו. בתוך כך מתגלגל סיפור חייה של אלברט, שחיה את חיה כסימן שאלה בודד, מודרת משני המינים – גבר למראית עין (מוזר במראיהו החיצוני ובגינוניו), רחוקה מנשיותה, רחוקה מעצמה ומכל תודעה מעמדית ומגדרית שהיא – ובתוך כך עולה תמונה של העולם החברתי שבו היא חיה. זמן רב לפני שסימון דה בובואר תוציא לאור את ספרה המהפכני "המין השני", מציג מור גיבורה דה בובוארית טיפוסית שמגלמת את מצבו של המין הנשי, "האחר" – נעדרת היסטוריה, זהות וקשר לעבר: ממזרה שהאומנת שלה מעולם לא סיפרה לה מהיכן באה ומי היו הוריה, ששמה הנשי אינו נמסר ושם המשפחה "נובס" נלקח מהאומנת. ובניגוד לפרולטריון שצובר כח בתקופה הרת גורל זו, הנשים אינן מאוגדות בינן לבין עצמן. אין אחווה נשית, בין היתר זוהי תולדה של חינוך קתולי-דתי, הממלא את אלברט באשמה ובהאשמה הנצחית של האשה כמפתה האולטימטיבית מגן העדן:

"ובמטבח אמרתי לעצמי: זה מביש, זה לא מוסרי להוביל אדם לפיתויכי כל הכעס שלי הופנה כלפי האישה ולא כלפי מר קונגריב, כי בעיניי הוא היה לא יותר מקורבן של אישה תכננית: ככה ראיתי אז את הדברים, הרי הייתי נערה שרק יצאה מבית הספר של הנזירות" (36).

לאורך כל הנובלה הנשים מאשימות זו את זו בכל קונפליקט או מצב ביש – "Cherchez la femme" (חפש את האישה) כפי שטבע אלכסנדר דיומא (האב) ב-1854. משפט שלא איבד מתוקפו כשקוראים ספרי בלש בסגנון הפילם-נואר מאה שנים לאחר מכן. ועוד לא דיברנו על הזנות, האלימות כלפי נשים, ועל האלטרנטיבה המפוקפקת לחיי זנות באמצעות השתלבות ככובסת באחד ממנזרי האחיות מגדלנה – מי שצפה בסרט מ-2002 זוכר היטב את ההתעללות הפיזית, המינית והנפשית שהיתה מנת חלקן של רבות מהנערות האומללות שהגיעו אל מוסדות מזוויעים אלה. זוועות שהתגלו במלוא היקפן רק בשלהי המאה ה-20. כל אלה עולים לאורך הנובלה, כחלק מעולמה "הטבעי" של אלברט.

הנישואים מתפקדים ככלי מעמדי-חברתי ובעיקר כלכלי או לחלופין, מפלט נפשי מהבדידות. אין נישואים מאושרים בנובלה. גם בני המעמד הבינוני מחזיקים מאהבות מן הצד. נראה שאפשר היה להמשיך עם ההצגות אלמלא אותו פרעוש מייסר שתוקף את אלברט, מקים אותה ממיטתה שאותה היא נאלצת לחלוק ללילה אחד עם גבר, ומגלה את סודהּ – שכן מתברר שגם בזהות גברית, אין לה חדר משלה והיא כפופה לדרישות המעסיק. הפרעוש הזערורי חושף את האמת. כך גם יתושו של טיטוס שכופף את עריצותו וגאוותו. וכך גם הנובלה הקטנה הזו שחושפת אמיתות גדולות, שורשיות וכואבות על יחסי הכוחות בחברה שלנו – אז והיום. קל לנו לומר לעצמנו שהדברים האלה חלפו מן העולם והרי אנחנו גדלנו אל תוך חברה דמוקרטית ושיוויונית. אולם דוקא בחברה הדמוקרטית מבני הכוחות מסווים עצמם באופן מוצלח יותר. על רקע זה ניתן גם להבין את הדברים הבאים, שנאמרו בשנת 1984 ע"י מי שנחשבת ליוצרת הנשית החזקה, האמיצה, המשוחררת והמשחררת ביותר שנודעה לשירה העברית המודרנית:

"קודם כל, אף פעם לא הייתי מספיק אישה. תמיד הייתי חצי בחורהייתי צריכה להתלבש כמו בחור, הייתי צריכה להתנהג כמו חצי בחור…לא רציתי, זה נכפה עלי, זה בלי להרגיש, זה צורך להזדהות עם משהו חזק יותר ממה שאני הייתי בסביבה הנשית שלי. למדתי כמו כל אישה לשנוא נשים, לשנוא חולשה, לאהוב גברים ולהיות חצי בחור…המוצא של זה, לאהוב את זה אבל להישאר אישה ולא להיות חצי בחור ולהתכחש לכל מה שאת. ולהיות חצי זין".
(יונה וולך בראיון להלית ישורון, מתוך הסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך", בבימויו של יאיר קדר, 2012).

ג'ורג' מור (1806-1876), בשנת 1860

ג'ורג' מור (1806-1876), בשנת 1860

הערת אגב אחרונה, עם אזהרת ספוילר בצידה – בביקורות אחרות הזכירו את הנובלה כמבטאת מניפסט טרנסג'נדרי המציג את אלברט "כמי ששואפת להינשא לאהובתה". לטעמי, פרשנות זו מרחיקת לכת קמעה ואינה מתיישבת בהקשר הכללי שבו נטועה העלילה: המיניות של אלברט מודחקת ומוכחשת לחלוטין והקרוס ג'נדר (ההתלבשות בבגדי גברים) הוא לחלוטין תולדה של אילוץ כלכלי/ חברתי ולא של ביטוי של העדפה או תשוקה מינית. גם האהבה להלן היא יותר היקשרות נפשית וחיפוש קירבה אנושית כלשהי, מאשר תשוקה מינית. ישנו קטע שבו יוברט (הצבע שישן איתה ומתגלה כאישה בעצמה) מציעה לה לשלוח יד לעבר אבר המין שלה כדי לאמת את טענתה שהיא אישה, ואלברט מתוארת כמי ש"המהוגנות שלה מזדעזעת" – תגובה שמבטאת עד כמה אלברט כפותה בתוך המוסרנות הויקטוריאנית שבה היא חיה. היא כולה סימן שאלה גם בהקשר של חוסר מודעות, חוסר זהות מגובשת, כל שכן זהות מינית – אפילו שמה הנשי הפרטי אינו ידוע. על כן, אני תוהה עד כמה עניין הקרוס ג'נדר והטרנסג'נדריות כמבטאים נטיה מינית באמת רלוונטי אם בכלל לגבי דמות כ"כ מפוררת, קורבן של כוחות כלכליים, חברתיים וכו', שעסוקה בהישרדות ורואה בנישואים מוצא לבדידות או שותפות עסקית ותו לא. המקום היחידי שבו מצאתי איזה שהוא רמז לתשוקות מיניות הוא החשש של המספר (שהיה ילד כשפגש את אלברט נובס) מכך שאלברט ינסה לנשקו מאחור – אך גם ניסיון כזה, אם היה, נראה יותר כמו הבעת כמיהה לילד או לקירבה אנושית מאשר הבעה של חשק מיני (ואולי גם חששות שקשורים בהתבגרות מינית מצידו של הילד/ המספר).

לסיכום: זוהי נובלה מצויינת – ביקורתית מבלי להיות מגוייסת.  מרגשת מאוד מבלי להיות רגשנית, בין היתר כיון שנכתבה על ידי גבר, בתקופה שבה הגל הראשון של הפמיניזם החל דועך מסיבות שונות שקצרה היריעה מלפרטן (למעוניינים לקרוא עוד מומלץ לקרוא את ספרה של טלי רוזין "מה זה בכלל פמיניזם?" (זמורה-ביתן, 2000)). מעורר השתאות להיווכח כי למרות היקפה המצומצם יש בה את כל מה שיופיע מאוחר יותר בכתביהן של סופרות גדולות אחרות שיעסקו בנושאים פמיניסטיים ושאת חלקן הזכרתי במאמר זה. ב-1922, ארבע שנים לאחר פרסום "חייו המשונים של אלברט נובס" העניקה אירלנד זכות הצבעה לנשים. זה לקח עוד 53 שנים להעניק זכות הצבעה לנשים בשווייץ (1971!) ו-93 שנים נוספות להעניק זכות זו בסעודיה. יש מדינות שעדיין מחכות. ויש נושאים רבים, רבים מספור שממתינים להתייחסות (כמו המחקר הזה, למשל).

בין Bloomsday של ג'ויס לבין וירג'יניה וולף מקבוצת Bloomsbury, בין "המין השני" לבין "אתה חברה שלי", ובין שרלוט פרקינס גילמן לחוגים הנלמדים בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, ראוי להעניק מקום של כבוד מיוחד לג'ורג' מור ולגיבורת מעמד הפועלים הבלתי נשכחת שלו – אלברט נובס.

חייו המשונים של אלברט נובס/ ג'ורג' מור, The Singular Lives of Albert Nobbs, מאנגלית: ארז וולק, אחרית דבר מאת צפי סער, "זיקית", 2013, 140 עמודים. מאמר מאת נטעלי.



כתיבת תגובה