ביקורת ספר: "האדון שנפל לים" מאת הרברט קלייד לואיס מומלץ בחום, ולמה כדאי לקרוא שוב את "פרנסוס על גלגלים"?

האדון שנפל ליםגל כחול וענקי התרומם ממעמקי האוקיינוס והעלה ממצולות השכחה את הסופר הרברט קלייד לואיס. אנשי הספרות כמעט ולא הכירוהו, הסטודנטים אפילו לא שמעו עליו, הוא מעולם לא שכן בחברתם של הספרים הנוצצים המונחים על מדפיו של בית כלבו ענקי. שנים ארוכות הוא צפן בין כריכותיו הכחולות אדם אלמוני בשם הנרי פרסטון סטנדיש. הוא הגן עליו מהשחיקה המתמשכת של גלי הים ויחד הם התנודדו לאן שהרוח נשאה אותם, מחכים לשמוע את צפירת ה"ארבלה" ואולי לראות גם את חרטומה המתקרב, המגיע להציל אותם ולהחזירם הביתה.

ואכן הנס התקיים והם חזרו. שניהם נמצאים עכשיו חבוקים בחנויות הספרים, מנצנצים בגאווה ברשימת רבי המכר. מבקרי הספרות כותבים עליהם, אוהבי הספר קוראים אותם.  אפשר לקרוא לזה "תחיית המתים" של העולם הספרותי.

גדולתו של סופר ניכרת ביכולת שלו להראות לנו את המראות, להפיח בקרבנו את הניחוחות, לתת לנו להרגיש את מה שקורה בספר. הרברט קלייד לואיס אכן עשה זאת בהצלחה רבה. במהלך קריאת הספר הרגשתי שאני מתנועעת על גלי האוקינוס, עוצרת את נשימתי לבל יכנסו המים המלוחים אל קירבי, מביטה בדאגה על ספינת ה"ארבלה" המתרחקת… וצוחקת, כן, מאוד צוחקת מהמחשבה של להחליק על כתם שמן וליפול למים. חשתי שליבי פועם בחזקה ואני מנסה להחזיק את המוט ובכל זאת לא ליפול למים, וכאשר נפלתי הבנתי בדיוק על מה סטנדיש חושב.. רגעים בודדים אפילו הרגשתי קנאה בבדידות הזאת, בדידות ושקט שרק הים יכול להעניק.

אבל היו אלו רק רגעים מעטים, כי ה"ארבלה" החלה להתרחק ולהתרחק עוד יותר. ומה יהיה אם היא תעלם ולא תשוב?

כריכת הספר המקורית

כריכת הספר המקורית

אם נהייה מספיק כנים, אדון סטנדיש נמצא כמעט בכולנו, השחיקה שהוא סבל ממנה כל כך שכיחה בעולם החדש שלנו. תפקיד טוב, מקצוע טוב, עבודה טובה וזוגיות בריאה הם דברים שכל אחד מאתנו מאחל לעצמו, ולמרות שאלת המזל האירה את פניה וזיכתה אותו בכל אלו הוא הרגיש שחוק: תחושה שעדיין חסר משהו באישיותו, משהו שהוא ייחל למצוא על סיפונה של ה"ארבלה" – אנשים שאפשר לשוחח איתם ללא מטרה, מקום בו הזמן עומד מלכת. מקום שאין ממהרים בו, אפשר לשבת שם שעות על הסיפון ולהתבונן בזריחה וגם בשקיעה. לחשוב ולהרהר במה שהיה ובמה שיהיה. אינני מכירה אדם אחד בחברתנו שאינו מייחל זאת לעצמו מידי פעם.

והסופר הצליח להעביר את כל התחושות האלו, את כל הדקויות הקטנות שאדם חושב עליהן רק עם עצמו.

הספר מעורר גם ביקורת חברתית – תמונה של אדם הצף על גבו כאשר מסביבו רק מים והוא נתון כולו לחסדי החברה. אם יספיקו להרגיש בהעדרו בזמן יוכלו להציל אותו. אדם התלוי במידת אחריותו של הטבח שראה אותו בבוקר, של הגברת ששוחח עמה שיחת נימוסין. אולי גם של גבר ואישה שאינם חברתיים במיוחד והגיעו לשיט על מנת להתבודד. הוא צף לו שם במעמקי הים, ואם ימשיך לחיות זה יהיה מפני שאחד מהם יהיה מספיק ערני ונחוש בדעתו לחפש אותו; אם כולם ביחד כקבוצה ידעו לפעול מהר, ואם הקברניט יקבל את ההחלטה להסיט את הספינה ממסלולה ולהחזירה. אם ניקח את המצב הזה, שנראה לנו שהוא הזוי וכמעט בלתי אפשרי, ונתרגם אותו למצבים אחרים בהם אנו כל כך תלויים בחברה שאנו נמצאים בה, נוכל לקחת לנו הרבה חכמה שנמצאת כאן במעמקי האוקיינוס ולהשליך ממנה על החיים שלנו ועל הסביבה שלנו. ללמוד עד כמה חייו ומציאותו של אדם אחר יכולים להשתנות בזכות מילה אחת או התנהגות מסוימת שלנו, עד כמה אנחנו יכולים להשתפר בעצמנו ולשפר את הסביבה שלנו.

זהו ספר המעניק לקוראיו חווית קריאה יוצאת דופן, אני חייבת לציין שלאחר קריאתו עדיין הרגשתי את תנודת הגלים, עדיין חשבתי (וממשיכה) לחשוב כמה אפשר ללמוד ממנו ועדיין נהנית מהשפה העשירה ומשיבוצן של המילים הכתובות.

האדון שנפל לים / הרברט קלייד לואיס, הוצאת זיקית, 2013, מאנגלית: יהונתן דיין, 187 עמודים. מאמר מאת ענת מחלב. 

*

פרנסוס על גלגליםבונוס: על למה כדאי לקרוא שוב את "פרנסוס על גלגלים"

אני פותחת שנית את הספר ופוגשת שוב את הדמויות המוכרות. יודעת כבר את השמות ומדמיינת  את תווי הפנים, זה כמעט כמו לפגוש בני משפחה רחוקים שנולדו מתוך הדפים הצהובים של הספר, המעירים לחיים את המאה הקודמת, התקופה בה סבא וסבתא היו ילדים.

מביטה בחלון ומנסה לראות את הבוקר הסתווי ההוא של חודש אוקטובר, האם גם שם היה ציוץ דומה של הציפורים שאני שומעת עכשיו? מנסה להרגיש משב של רוח סתווית, מנסה להציץ אל חלונו של בית ישן – אני רואה שם איכרה עמלה טורחת להכין את ארוחת הצהריים, תפוחי אדמה מבושלים וחזיר צלוי. נדמה שהשקט והשלווה משתלטים על הכול. עולם בו עדיין לא המציאו את הפייסבוק ואין שום סיכוי ללחוץ "שיתוף" על התמונה הזו.

רוטב ואנדייק – הוא הרוטב החום שהאישה הזו מכינה עכשיו. היא מערבבת את כל החומרים בקערה מוזרה, שונה מעט מגיגית הכביסה המונחת בחצר הבית. אישה נוספת הלבושה ברישול גוחנת אליה ונאבקת בעזרת מים מעופשים בכתם שומן שדבק בחולצה לבנה. לצידה מוכנים בגדיו של גבר מכובד ושתי חולצות ישנות במידה גדולה. מכונת כביסה אנושית של פעם.

אני שומעת בתוך התמונה צירים ישנים של עגלה חורקת, גלגלים חלודים מתנועעים בכבדות ומצייתים לסוסה לבנה כבדת משקל הגוררת אחריה עגלה משונה בצורת קרון, סגנון עיצוב מוזר אבל מעניין ומושך להמשיך בקריאה. רקע של תכלת בהיר ואותיות ארגמן החרוטות על הקרון כמעט באותו הצבע של הזקן האדום המכסה את לחייו של איש קטן ומוזר המדלג מתוך העגלה.

כריכת המהדורה הראשונה של הספר

כריכת המהדורה הראשונה של הספר

ועכשיו זה נעשה דמיוני עוד יותר, דלתותיו של הקרון נפתחות לרווחה והוא מזמין אותנו להכנס אל תוך חלום עמוק, חלום של ספרים, ספרים מכל הסוגים ומכל הצבעים מסודרים להם בשורות. ספרים ישנים וספרים חדשים, ניחוח של דפים צהובים מתובל בריחם של דפים שזה עתה בקעו ממכונת דפוס חדישה. האיש הקטן מסתובב ביניהם ומציג אותם לראווה כמו חברים ותיקים וחברים חדשים.

זה לא עולם של כסף, לא כתובות על הספרים והמלצות. אין דוכן מיוחד של מבצעים. הוא לא מבטיח "ארבע במאה" גם לא "שלושה בתשעים", רק מתלהב ונעשה אדום כמו הזקן שלו, רוצה להראות אותם ומציע להקריא מהם. נראה שהוא קרא את כולם ומכיר את כולם והוא יודע להתאים את הספר לאדם שנמצא מולו. הוא יכול להקריא למי שאינו יודע לקרוא ויכול להוסיף למי שקורא כל הזמן.

אני מרגישה כנשאבת אל תוך הקרון הזה. רוצה לתת לסוסה הלבנה להוביל אותי אל תוך הרפתקת הספר הפותח זרועות בצבע סגול ורוד, מזמין אותי להיכנס אל דפיו הצהובים  ולהצטרף למסע ארוך בו אני כבר מכירה את הדרך כי קראתי כבר. אני רק רוצה להאזין לצלילי המילים, לשמוע שנית את מנגינת השפה, ושוב כמו בקריאה הראשונה לא לרצות להגיע לסוף.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי, הוצאת זיקית, מאנגלית: יהונתן דיין, 200 עמודים. מאמר מאת ענת מחלב. להמלצה נוספת על הספר לחצו כאן.  



תגובה אחת

  1. קראתי את האדון שנפל לים ונהניתי בכל רגע. אכן ספר מטלטל..
    כל הכבוד לאנשי הוצאת הספרים זיקית. מקווה שנזכה לראות עוד כותרים משובחים כאלה

כתיבת תגובה