ביקורת ספר: ״משחקים ושעשועי שווא״ מאת ג׳יימס סולטר

עטיפה_-_משחקים_ושעשועי_שווא(2)יש משהו ממגנט בספר הזה. מבחינות לא מעטות מדובר בטקסט פגום, לא מנומק, חסר מטרה, שהולך סביב עצמו במעגלים עד לסוף הצפוי מבלי ללמוד או ללמד דבר. קוראים מסוימים השתגעו מכך מהעלילה הדלה, מהכתיבה המתחכמת, מתיאורי המין שרוקדים על שתי החתונות ומנסים להיות פואטיים ובוטים בעת ובעונה אחת. אולם קוראים לא מעטים נשבו בקסמו והלכו אחריו שבי מבלי לחשוב כי לא בכל יום נתקלים במספר מוכשר כל כך, וכשזה קורה, לא נותנים לו סתם כך ללכת.

אריק גלסנר כתב ב"ידיעות אחרונות" שהספר משלב "קצת אירוטיקה בסגנון הנרי מילר, קצת אמריקאים בפריז בסגנון המינגוויי, קצת שוטטות בדרכים בסגנון קרואק ושפה בארוקית בסגנון נבוקוב"; מאוחר יותר בביקורתו הזכיר גם את פיצג'רלד. אין דרך טובה יותר לתאר את תמהיל הכתיבה של סולטר. ועם זאת, אני לא הרחתי בו "תחושת חיקוי חריפה", אלא דווקא קול ייחודי מאוד עם מנגינה וקצב משל עצמו. למרות שמדובר בספר שנחשב לפסגת יצירתו של סולטר, הכתיבה לא לגמרי מבושלת, ודרים בה דימויים מבריקים כמו "דמדומים שלווים, עצומים כמו לילה על פני הים" וסתומים כמו "פרצופה [נראה] כמו מרפק" זה לצד זה, ללא הבחנה. לפעמים היא מפוקסת להדהים, ולעתים היא עוצרת לתאר את צבע הגרביים של נוסע ברכבת שאין לו שום חשיבות לעלילה ושלא נאמר עליו דבר מלבד תיאור חליפתו וגרביו. אולם יש בזה משהו אותנטי, כובש בדרכו, ופה ושם פזורות פסקאות מענגות כמו הפסקה הבאה שסוגרת את הפרק הראשון, ללא ספק המושלמת ביותר בספר, רגע פרוזאי פואטי ברמה קשה מנשוא: "עכשיו, בכחול הסתיו, היא חוזרת ומופיעה, העיר העתיקה הזאת, סתיו פרובנציאלי החודר לעצמות. הקיץ תם. הגן קמל. הבקרים נעשים צוננים. אני בן שלושים, אני בן שלושים וארבע השנים מתייבשות כמו עלים."

ג׳יימס סולטר (1925-2015)

ג׳יימס סולטר (1925-2015)

המספר הוא גבר אמריקאי שנוסע לצרפת לא פריז, אלא לב צרפת, "צרפת האמיתית", לדבריו. בחיי הכפר הקטנים והפשוטים הוא מוצא אושר, ומעונה רק על ידי חולמנות בלתי נשלטת, תשוקה שלא באה על מימושה ומתפזרת לכל הכיוונים. הוא מספר לנו את סיפור אהבתם של פיליפ ואןמארי הוא אמריקאי נוסף בביקור בצרפת, היא נערה צרפתייה צעירה. פיליפ הוא ילד שמנת מחונן ויפהתואר שפרש מלימודיו בייל לטובת חיי נדודים; אןמארי היא צרפתייה כפרייה לא מבריקה במיוחד אך טובת מראה, שמשחקת כאן את הפנטזיה המושלמת של הנערההמאהבת הצרפתייה: תמימה, כנועה אך מוסערת, יוצאת למה שיהיה כנראה ההרפתקה הגדולה ביותר בחייה. לאורכו של הספר השניים עוברים מכפר צרפתי אחד למשנהו, מטיילים קצת, ובעיקר מזדיינים (הספר מנפנף במילה באופן כל כך מרוצה מעצמו שאי אפשר שלא להסיק שבזמנו – 1967 – זו בוודאי נחשבה לחוצפה גדולה).

לא קורה כאן הרבה. בשונה ממה שכתבה אריאנה מלמד בביקורתה ל"הארץ", המספר הזה, שאיננו יודעים עליו דבר, הוא ממש לא מוקד הקסם של הספר הזה הוא סתם תוספת מיותרת ולא מנומקת. בכלל, נימוקים הם לא הצד החזק של סולטר דמויותיו שטוחות מאוד, והוא אמנם לא מאמין באפיון ישיר, אבל גם לא חזק מאוד באפיון עקיף. כשהמספר לא מסגיר את מצבו הרגשי או את מחשבותיו, ואנו למדים עליהם רק מדבריהן של הדמויות האחרות, זה מענג; כשזה נוגע לדמויות האחרות בספר, הן סתם נשארות סתומות. בעמודים האחרונים חוסר המעש כבר מעייף (סולטר לא סתם בחר לקפל את העניינים אחרי 200 עמודים בלבד): תיאורי הזיונים לא מחדשים, תיאורי הנוף היפים הפסיקו להדהים, תחושת חוסר המטרה מתישה.

אבל דבר אחד כן נשאר לסולטר גם ברגעים הקשים ביותר: הכתיבה. הפגומה, הסתומה, המבריקה, המכשפת; שנעה בין תמציתיות תכליתית לתיאורים אסתטיים גרידא. ההווייה הזו, שהגבריות זורמת בעורקיה, לא מסורבת בקלות; וכשנכנעים לה, למרות כל החסרונות, יש בצניחה הזו משהו נעים מאיןכמוהו.

משחקים ושעשועי שווא / ג'יימס סולטר, מאנגלית: יונתן דה שליט, עם עובד 2015, 213 עמודים. // דור בביוף



כתיבת תגובה