ביקורת ספר: "גלוי ונעלם" מאת לורה ליפמן

גלוי ונעלםבמסורת "רצח מן העבר" פותח סנדי רוברטס, בלש בגמלאות, תיק משטרתי מלפני 26 שנה. התיק הוא על רציחתה של ג'ולי סקסוני, פילגשו של פליקס ברואר, נוכל חלקלק אשר נעלם עשר שנים קודם לכן כדי להימנע מכניסה לכלא. ככל התיקים ההיסטוריים, גם כאן משקל הראיות הפיזיות נמוך, אך הזמן הרב שחלף גורם לאנשים להיפתח קצת יותר ולשתף פעולה.

הספר מסופר מכמה זוויות שונות, כל אחת שייכת לאישה אחרת מחייו של פליקס – אשתו, הפילגש ושלוש בנותיו, ומדלג הלוך וחזור בין השנים – מ-1959, שנת ההיכרות של פליקס ואשתו, ועד 2012, בה מתנהלת החקירה. המבנה הזה מקשה על הזרימה העלילתית, אבל משתלם מבחינת העמקת הדמויות – אפשר לאהוב אותן או לשנוא אותן, אך תמיד אפשר להבין אותן. למעשה, העלילה כשלעצמה אינה מתוחכמת או אפילו מותחת במיוחד – יותר משזהו מותחן, זהו ספר על קשיי ההתמודדות של נשים עם היעלמותה של דמות מרכזית בחייהן. על אף היעדרו, פליקס ממשיך להיות נוכח-נפקד בחייהן של הנשים, ולמרות שברח – אין בהן כעס כלפיו, רק רצון שישוב.

בעמודים האחרונים הספר נזכר שהוא בעצם מותחן והתעלומה מגיעה לידי פתרון שמצליח להפתיע מעט, אבל אם במותחן אפקטיבי חשקה נפשכם, זו לא הכתובת. לעומת זאת, כרומן מן השורה עם טאץ' עדין של מתח, הוא לא רע בכלל.

גלוי ונעלם / לורה ליפמן, תרגום: יעל אכמון, כנרת זמורה ביתן 2016, 334 עמודים. // ישראל כורם



כתיבת תגובה