"סופה של אליס": גלית דהן קרליבך במיטבה

לפעמים הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לכישרונות גדולים הוא איבוד משקל. "סופה של אליס", ספרה השלישי של גלית דהן קרליבך (36) למבוגרים והחמישי בספירה כוללת, הוא גם הטוב ביותר שלה – בזכות, ולא למרות, העובדה שהקריאה בו הכי מהירה וממכרת.

בשלב הזה כבר ברור מאוד שדהן קרליבך היא קול ייחודי באמת בספרות העברית – אי אפשר לתרגם אותה לשפות אחרות, כי משחקי המילים, ההמצאות המענגות ושינויי המשלב יעבדו רק בשפתנו. הסגנון הזה אמנם הפך את ספריה הקודמים למיוחדים, אבל גם הכביד על הקריאה במובן מסוים. משמח לגלות שהיא מצאה דרך להפגין את כישרונה ובכל זאת לשמור על הקצב עם דיאלוגים מהירים, דימויים משעשעים והרבה התרחשות.

עוזרת גם העובדה שהעלילה כיפית יותר. גם כאן המספרת היא אישה צעירה, משכילה (יש שיאמרו חנונית), אאוטסיידרית ורווקה – שמה סופה, והיא גרה עם אמה אליס במושב אבריים, איפשהו בטיזנבי. חייה של סופה שקטים – לצבא היא לא התגייסה, על מלגות ההצטיינות היא ויתרה, ובמקום זאת נשארה במושב כדי להיות הדוורית וכותבת המכתבים של היישוב, ולעבוד על רומן הביכורים שלה בשעות הפנאי. על פי גב הספר, חייה מיטלטלים עם כניסתו של מירון, גבר אמיד, מבוגר ומסוקס בעל עבר אפל שמתחיל לשבש את שגרת חיי המושב. בפועל, היא פשוט נתונה במרכזו של משולש אהבה, שהצלע השלישית בו היא מיכאל, חבר הילדות הג'ינג'י והמחונן שלה, שעבר מהיישוב כדי ללמוד באוניברסיטה.

משולש אהבה זה תמיד כיף, וכיפית גם האווירה במושב אבריים, שבזכותה עורכת הספר נועה מנהיים מכנה אותו "מזרחון", על משקל "מערבון". האווירה נתמכת על ידי גלריה שלמה של דמויות משנה קטנות, שמאופיינות אולי בפשטות רבה, אבל כל אחת מהן היא שפריץ חזק של צבע – חביב שמגדל את החצר הקדמית שלו רק כדי לשרוף אותה חזור ושרוף, משה ברזלים עם האובססיה שלו למתכות, דודא הנרקומן בגמילה ועוד. בפועל אין להן תרומה אמיתית למהלך העלילה, אבל תמיד כיף לשמוע עליהן.

הכי-הכי כיף, לעומת זאת, לראות את הסופרת הולכת מעט יותר רחוק משהלכה בספרים הקודמים, מפחדת פחות לוותר על העידון ולהיות מפורשת. למה לא ליהנות? הרגעים המשעשעים בספר רבים, וגם אם סצנת סקס מפורשת מאוד לא תמצאו פה, עדיין כיף יותר לקרוא את דהן קרליבך כותבת על נשיות משהיה אי פעם.

הדבר היחידי שגרם להרמת גבה הוא הסוף (ספוילרים כלליים בהמשך הפסקה). כמו "קצה", גם "סופה של אליס" נתקף בקדחת התרחשויות בעמודיו האחרונים, אבל שוב – הולך איתה רחוק יותר: יותר מדי טוויסטים מופרכים, לא מספיק רווח ביניהם, חורים שנפערו ולא נתפרו כי היה צריך לרוץ לטוויסט הבא. למרות הכיף הגדול, ריבוי הדמויות הצבעוניות ונגיעות המאגיה הקלות, הספר היה די מאופק בסך הכול, ובשילוב עם האופי הציני מעט של דהן קרליבך, מפליא שהמערכה האחרונה התחילה ונגמרה בלי הערה צינית או מודעת לעצמה אחת לרפואה.

הסיום הזה אולי פגע בספר, אבל לא הפך אותו לכיפי פחות, וחשוב מכך – אומר דברים טובים על הסופרת. על הכישרון שלה היא לא תתפשר, אבל גם לכתוב את אותו הספר שוב ושוב זה לא משהו שמתאים לה, ומשמח לראות שהיא מתפתחת ומרשה לעצמה קצת יותר בכל פעם.

 

סופה של אליס / גלית דהן קרליבך, זמורה ביתן 2017, 382 עמודים. // דור בביוף



כתיבת תגובה