ביקורת ספר: הטריק של "שם צופן: וריטי" פשוט מאוד: נשים

verity-cover-final"שם צופן: וריטי" מצליח להחזיר את הפלפל לז'אנר העבש של הרומן ההיסטורי בזכות טריק אחד פשוט: נשים. אליזבת וויין, סופרת וטייסת, כתבה רומן ריגול והרפתקאות המתרחש במלחמת העולם השנייה, באנגליה הנלחמת על קיומה ובצרפת הכבושה. קראנו וגם צפינו באינספור סיפורים מהסוג הזה – אבל לא כששתי הגיבורות הראשיות הן נשים. יותר מזה: ג'ולי המרגלת ומאדי הטייסת הן דמויות אמינות, מרגשות ועגולות, והחברות לנשק ביניהן היא אמיצה ונשגבת, אלטרנטיבה ראויה בהחלט לחברות לנשק הגברית, שהיא היחידה שנחשפנו אליה עד כה.

בנוסף, זהו רומן מתוחכם, שנון ומודע לעצמו ולז'אנר בו הוא כתוב. מעבר להרפתקה המלחמתית ולאקשן, ויש לא מעט מאלו, הוא כולל גם אינספור פרטים מדויקים ואמינים על מטוסים וטיסות, עוסק בנושא גילוי האמת ובהסתרתה ותוהה בשאלות כמו מהי האמת, מי אמין, מי שקרן ומי משתף פעולה עם האויב. עם זאת, גם ללא רבדים אלו, זהו סיפור סוחף, עמוס בטוויסטים, מצחיק לפרקים אך גם סוחט דמעות, שמראה שוויין יודעת היטב את מלאכתה, הן מבחינת התחקיר והן מבחינת הכתיבה. ראויים לציון גם התרגום המשובח של ענבל שגיב-נקדימון, שמצליחה ללהטט בין שפות, ז'אנרים וסגנונות כתיבה בקלילות מרשימה, ועיצוב העטיפה היפה של דור כהן.

בשורה התחתונה: אקשן והיסטוריה עם ערך מוסף – לא רק לנוער.

שם צופן: וירטי / אליבת וויין, תרגום: ענבל שגיב-נקדימון, הוצאת עוץ 2015, 301 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה