ביקורת ספר: "אבל זה הדבר עם הנוצות" מאת מקס פורטר

נתחיל מהסוף: הפעם האחרונה שקראתי ספר מופרע כל כך הייתה כשג'ונתן ספרן פויר הוציא את "קרוב להפליא ורועש להחריד", והגדיר מחדש את גבולות הספרות האולטרה-מודרנית מחוץ לרצינות ובתוך מגרש המשחקים. מאז, רוב הניסיונות לפרוץ את הגבולות האלה רק חיזקו אותם ("אנשי הנייר" הפתטי של סלוודור פלסנסיה הוא דוגמה מצוינת לכך), והכי הרבה שקיבלנו זה ספרים בוטים ומשעשעים עם מטאפורות חופשיות מאוד (ע"ע "האיש הרע הראשון"). ואז הגיע ברנש אנונימי בשם מקס פורטר וכתב ספר קטנטן וממזרי שמציית למעט מאוד חוקים, אם בכלל, והוכיח שכדי לפרוץ את הגבולות מחדש, צריך להתעלם לחלוטין ממה שעשו קודמיך בתפקיד.

כפי שאפשר להבין מהכותרת (רפרנס לשירה של אמילי דיקינסון "תקווה היא הדבר עם הנוצות"), זהו ספר על אבל. גבר חסר שם מאבד את אשתו; שני ילדיו חסרי השם מאבדים את אמם. המשפחה מוכת צער ולא מצליחה לשוב לתפקד. מי שעוזר להם בכך הוא עורב שחור שדופק בדלת, פורץ לעולמם ומזעזע אותו.

העורב הוא עורב אמיתי. הוא משיר נוצות שחורות, מקרקר קרע קרע קרע, תמיד מחפש ערימת זבל רענן לנעוץ בה את מקורו. אבל הוא גם הדבר דברים אחרים. הספר מסופר לסירוגין מפיהם של האב, הילדים והעורב, מה שמאפשר לו להעיד על עצמו במילותיו שלו: "בגרסאות אחרות אני רופא או רוח רפאים. תחבולות עלילתיות מושלמות: רופאים, רוחות רפאים ועורבים. אנחנו יכולים לעשות דברים שדמויות אחרות לא יכולות, כמו לאכול צער, לגולל סודות בחזרה לקבר ולנהל קרוב תיאטרליים עם הלשון והאל". בהמשך הוא כותב על עצמו שהוא "תבנית", והאב מתייחס אליו כאל "הזיה" מטאפורית, אבל ככל שזה נוגע לעלילה – העורב אמיתי לגמרי.

מדוע דווקא עורב? מאחורי הטקסט הפרוע מסתרר כותב אינטליגנטי מאוד. העורב של פורטר מהדהד את זה של אדגר אלן פו, את הציפורים של היצ'קוק, את בירדמן של איניאריטו. הוא קורץ לעורבים של טד יוז, המשורר שהאבא מעריץ ואף כותב עליו ספר. הוא מזכיר את מרי פופינס כשהוא מבטיח למשפחה "לעזוב כשלא תצטרכו אותי יותר". הוא דמות גברית שהולמת את האבל הגברי של האב וילדיו. הוא סמל לטראומה, לאסונות, לחדשות רעות, אבל גם ציפורי במהותו – סמל לחופש, לעצמאות, לשחרור. אבל יותר מכול, הוא פשוט ציפור שחורה. אחת מהשקפותיו הפואטיות של האב היא שצריך להפסיק לנתח את השירה ופשוט להתייחס אליה כמו שהיא. נראה שזה מה שפורטר רוצה שנעשה גם אנחנו ביחס לספרו, כי הוא לא ממש מזמין אותנו לתהות על מהותו של העורב עצמו – אלא על מהותם של מעשיו.

העורב מספר לבני המשפחה סיפורים ומשלים. הוא משחק איתם משחקים. הוא אפילו חולם חלומות רעים, שגם אותם אנו זוכים לקרוא. דרך כל אלה העורב עוזר להם להתמודד עם האבל, בעיקר מאספקט מסוים מאוד שלו – הזיכרון. אלה הרגעים שבהם הספר מספק לא רק שעשוע אינטלקטואלי ברמה גבוהה מאוד, אלא גם רגש אמיתי. כן, יש פה כמה פסקאות שאומרות במופרש "אני מתגעגע לאשתי", אבל הקטעים מוחצי הלב באמת הם הקצרצרים והמרומזים שמהדהדים את האובדן שמכתים את שארית החיים שלאחר מכן. למשל, כשהילדים משתינים על מושב האסלה או מפסיקים לסגור מגירות "כדי להתגעגע אליה, כדי להמשיך לרצות אותה", ובכך מונעים מעצמם להמשיך הלאה, כנראה מתוך פחד או בושה.

אבל שוב, הרגעים מלחלחי העיניים שזורים בטקסט שהוא בעיקר חגיגה ספרותית גדולה ומופרעת. הטון הקצר והחד של הכתיבה מזכיר לעתים את "המחברת הגדולה", בעיקר בקטעים המסופרים מפיהם של הילדים, אבל הסגנון שונה לחלוטין. פה כדאי לציין את עבודת התרגום המשובחת והמרשימה של עודד וולקשטיין, שהתמודד עם משחקי המילים, המצלולים והחרוזים של עורב במה שנראה כמו טבעיות מוחלטת. לפעמים נראה שאפילו הסופר עצמו לא לגמרי מבין את המשמעות מאחורי כל מילה של עורב, אבל דבריו נישאים בתנופה ממגנטת שצולחת בלי קושי את המעבר לעברית. עוד אלמנטים משעשעים הם נגיעות ההומור השחור והמודעות העצמית – למשל, כשהאב מנסה לשים קץ ל"הזיה" של העורב אחרי קריאת ספר פסיכולוגיה, או כשהעורב מעיר שהוא "נשמע כמו מגנט למקרר" אחרי קטע קיטשי. ושוב, מדהים איך למרות כל המשחקים וההומור, הפלאשבקים לאנקדוטות חשובות יותר ופחות מהעבר, סצנות החלום, המשלים של עורב, המונולוגים השנונים – בקיצור, למרות שהספר הוא גן שעשועים אחד עצום, הוא גם מצליח לרגש, ולרגש על אמת.

בין היומרנות, הבוטות, הזיוף, הקיטש, המודעות העצמית המוגזמת וליטרי הזיעה שמדיפים הסופרים הצעירים שמנסים להמציא משהו חדש, הספר הקטן הזה בולט ביופיו, בתעוזתו ובחדשנותו ומכה בפנים כמו משב רוח רענן. והדבר הכי טוב? הספר הזה לא יכול להיות אלא ספר. הוא כלוא לחלוטין בתוך השטח המצומצם-למראה של המדיום הספרותי. אבל אלוהים, מה שאפשר לעשות שם.

אבל זה הדבר עם הנוצות / מקס פורטר, מאנגלית: עודד וולקשטיין, כתר 2017, 120 עמודים. // דור בביוף



כתיבת תגובה