ביקורת ספר: ״אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה״ מאת אנייס מרטן-לוגאן

happypeople_coverמודה באשמה: בחרתי בספר הזה רק בזכות השם שלו. אין אוהב ספר שיכול לסרב לשם הזה, שהוא המוטו של בית הקפה הספרותי של גיבורת הסיפור, דיאן, פריזאית מאושרת למדי שחווה אובדן נורא. החלק הראשון של הספר עוסק בהתמודדות שלה עם האבל ובחוסר רצונה לצאת אל העולם, לעבוד או לעשות כל דבר שהוא. אך שנה לאחר מכן דיאן מחליטה פתאום לעזוב את הכול ולעבור לכפר קטן באירלנד הקרה ושטופת הרוחות. ואכן, אירלנד מתגלה במלוא קיפאונה, אך בבית השכן לדיאן מתגורר לו הית'קליף – סליחה, אדוארד. אדוארד הוא אמן יפה תואר, גבוה, פראי וחזר שאינו מסוגל לקשר רגשי, למרות שבתוך תוכו הוא בעצם כמה לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, כמות הקלישאות פה היא מעל ומעבר לממוצע הסביר, וכך נרקם לו כצפוי קשר מיוחד, סוער ומלא ניגודים בין דיאן האבלה לאדוארד המיוסר. דווקא לקראת הסוף המחברת נזכרת שהיא בעצם פסיכולוגית קלינית ומחליטה לסיים במסר טיפולי-חינוכי בסגנון ניו-אייג'י משהו, כך שהרומן הרומנטי זוכה לסוף שללא ספק יאכזב את מעריצי הז'אנר. בכל אופן, למרות ההתחלה הכבדה והמדכאת והאמצע הנדוש, מדובר בספרון קטן וחביב למדי – בעל שם פשוט גאוני.

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה / אנייס מרטן-לוגאן, מצרפתית: מורן אטיאס (לא זאת), כנרת זמורה ביתן 2015, 224 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה