הגיע הזמן להתבגר: על "הנני" מאת ג'ונתן ספרן פויר

למרות שעברו 11 שנה מאז פרסם את הרומן האחרון שלו, ג'ונתן ספרן פויר (39) הוא עדיין אחד הסופרים הצעירים המוערכים והאהובים ביותר כיום. חבל שמישהו לא אמר לו את זה לפני שהתיישב לכתוב את ספרו החדש "הנני", כי למרות שהקריאה בו קולחת וכיפית על כל 650 עמודיו, הוא ללא ספק הגיע לממדים האלה, ונכתב כפי שנכתב, מתוך כמיהה של הסופר להפגין כמה מוכשר, שנון ופרוע הוא – ועם כל הכישרון, קשה לאהוב מישהו שמתחנן במופגן כל כך להיאהב.

אם מקלפים אותו לליבה העלילתית הבסיסית ביותר, "הנני" הוא ספר על גירושים. ג'ייקוב, תסריטאי בן 42, כלוא מדי באישיותו העצורה מכדי להציל את יחסיו עם ג'וליה האדריכלית ולגדל איתה במשותף את שלושת בניהם. אולם לא סופר כספרן פויר יסתפק בכך: הספר מנסה גם להעניק זמן לחקירה מעמיקה יותר של שאר בני המשפחה, כמו גם דמויות משנה כאלה ואחרות, ואיך אפשר שלא להזכיר את האסון העצום שמתרחש ברקע – רעידת אדמה בקנה מידה היסטורי מחריבה את ישראל, וכל העולם הערבי מכריז עליה מלחמה. בקיצור, הספר הזה רק נראה שונה, אבל שוב מדובר ברומן על ילד מבולבל שמתרחש בצלו של אסון ענקי.

רוב חלקו הראשון של הספר מורכב מדיאלוגים קצביים שמכילים כמות בלתי נתפשת של שנינויות, העומדות בסתירה מסוימת לניסיון של פויר להציג חיי משפחה אמיתיים כהווייתם, על הרגעים המרגשים והיומיומיים כאחד. השנינויות אכן משעשעות, אבל בתוך המבול הזה קשה לפתח לכל דמות שפה אישית משלה, וקשה גם להעניק לה אפיון עמוק אמיתי או אפילו לפתח עלילה. מדובר באחד הכותבים המוכשרים ביותר החיים כיום, אז זה די כיף לצפות בו רודף אחרי הזנב של עצמו, אבל מצדי שני – זה גם לא רומן הביכורים שלו, ובשלב הזה ציפיתי ממנו להבין שתחושת כיווניות היא דבר הכרחי ביצירה בסדר גודל כזה.

תוך כדי ההתחפרות הזו בארגז החול של משחקי המילים, הרפרנסים התרבותיים וההומור השחור, נעשה ניסיון לצלול לעומקם של נושאים רציניים יותר, כמו משמעות ההוויה היהודית בתפוצות, מסורת מול מודרניות וטראומת השואה מחד, ויחסים בין-אישיים, אהבה, מיניות והורות מאידך. אבל גם אם הניסיון הזה מצליח לפרקים, משהו לא עובד כמו שצריך. כן, זה רומן חכם ומצחיק ומעודכן שגם לא חף מרגעי קיטש, אבל הוא לא מרגיש כמו משהו של ספרן פויר, אלא כמו פארודיה על הרומן האמריקאי המתאמץ העכשווי. בקיצור, הוא אולי מנסה, אבל הוא לא מרגש.

אבל אז משהו קורה. בסביבות עמוד 400 חלה תפנית עלילתית מסוימת – תפנית צפויה ודי חסרת חשיבות, אבל היא זו שמאפשרת לפויר לחזור לעצמו ולספק 250 עמודים נהדרים שמצדיקים את כל מה שבא לפניהם. הזווית הישראלית לא שואפת להיות מפורטת ומציאותית כמו ב"כניעה" של וולבק, אלא לאפשר לדמותו של ג'ייקוב לנסות להתעגל, וזה סוף סוף קורה; ההיכרות עם הדמויות עמוקה מספיק כדי שמילה בודדה תוכל לפרק אותן ואת הקורא גם יחד; והפזילות הנון-לינאריות אל העבר משתלטות על התקדמות העלילה במה שהוא מבחינתי רגע השיא של הספר. בדומה למה שעשתה אלינור קטון בספרה האחרון "המאורות", גם כאן מוקדשים בסוף הספר כמה עשרות עמודים לתיאור אנקדוטות קצרות מנקודות שונות בעבר. אולם "הנני" אינו מותחן, ולכן האנקדוטות האלה לא משלימות פערי מידע חיוניים לפתרון התעלומה, אלא משלימות את התפאורה הרגשית הנחוצה להבנה המלאה של דמותו של ג'ייקוב – דמות פתטית, פחדנית, עצורה, חלשה ועלובה, שמתחננת שיאהבו אותה (בכך היא דומה לספרן פויר עצמו כפי שהצטייר בתחילת הרומן). בעמודים האלה הכתיבה גם חודלת להיות דו קרב של שנינויות, ומתמלאת במטאפורות הפרועות, בתיאורים הערטילאיים ובקביעות הסתומות-לכאורה שהפכו למזוהים כל כך עם פויר. הקיטש מגיע לשיאו, אבל נחשו מה – הוא מרגש.

בנקודה הזו גם מתבהרת התמה האמיתית של הספר – לא גירושים ולא הזהות היהודית, אלא המעבר מילדות לבגרות, או ליתר דיוק – לגבריות. הדמויות של פויר ושל סופרים מסוגו (פוסטר וואלאס, למשל) מסרבות להפוך לגברים, וכך מסתובבות בעולם כמו ילד לבוש בחליפה המעמיד פני מבוגר. לקורא הישראלי הקונטרה שמצייר פויר לדמותו של ג'ייקוב – בן דודו הישראלי תמיר, הייטקיסט עשיר, בוטה, יהיר, שרירי וחומרני – תיראה קצת מצחיקה, אבל היא נשתלת מצוין בהקשר הסיפורי, ויחד עם המשברים המכים את ג'ייקוב אחד אחרי השני, דוחקת אותו אל הבלתי נמנע: התבגרות.

ולכן גם סצנת הסיום, שמתארת מעשה צפוי ודי מינורי בהשוואה לכל מה שקרה קודם לה, היא כל כך מרגשת. במשך מאות עמודים פויר – כלומר ג'ייקוב – אכל לעצמו את הראש בדיונים עתירי מודעות עצמית בנושאים כמו אהבה, נישואים, מיניות, אמונה, יהדות, טראומה ויצירה, דיונים שהניבו כמה רגעים של הארה אך לא הביאו לשום מסקנה חותכת. ורק בעמוד האחרון הוא סוף סוף מפנים את השיעור הראשון שלמד לכל אורך הספר, שיעור בסיסי בהרבה, שיעור שהיה צריך ללמוד עשרות שנים קודם לכן: הגיע הזמן להפסיק לחפור ולהתחיל לעשות. להפסיק לברוח ולהסתכל למציאות בעיניים. להפסיק להרגיש שאתה ילד המעמיד פני מבוגר, וגרוע מכך, לחשוב שזה וידוי חמוד שיגרום לאנשים לאהוב אותך. בקיצור, הגיע הזמן להתבגר.

הנני / ג'ונתן ספרן פויר, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן 2016, 653 עמודים. // דור בביוף



כתיבת תגובה