ביקורת ספר: ״למצוא ולאבד״ מאת ברוק דיוויס

היום השני להמתנה

מילי חשבה פעם שלא משנה איפה אנחנו נרדמים, תמיד אנחנו מתעוררים במיטה שלנו. היא נרדמה ליד השולחן, על הרצפה אצל השכנים, על מתקן בלונה פארק, וכשהתעוררה היא הייתה תחת השמיכה שלה. אבל לילה אחד היא התעוררה בזמן שהעבירו אותה מהמכונית אל תוך הבית. היא הביטה באבא שלה דרך עיניים חצי עצומות. זה היית אתה כל הזמן. (עמ' 15)

limtzo_uleabed(2)״למצוא ולאבד״ הוא ספר על מסעות: המסע של מילי ״כולכם-תמותו-זה-בסדר״ בירד, ילדה קטנה שלא מבינה הרבה דברים – אבל כן מבינה את מה שבאמת חשוב; המסע של קרל ״אני-כאן״ הקלדן, שחי את רוב חייו בהמתנה ועכשיו מחליט להפסיק לחכות; והמסע של אגתה ״את-צריכה-לכתוב-את-זה!״ פאנתה, שמבחוץ נראית כמו הזקנה הכי משוגעת וטרחנית בעולם, אבל בפנים היא פשוט קצת בודדה.  זהו רומן שמסתכל על בני האדם שמאחורי מסכות הגיל והרושם הראשוני, ורואה אותם כיצורים אנושיים ותו לא, לטוב ולרע. יש בו רגעים קשים ורגעי טירוף, אבל גם הרבה כנות והמון יופי.

קראתי אותו ברצף, לאורך לילה אחד. קשה לעצור את שטף התובנות, את התקדמותה של כל דמות במסעה לעבר ההשלמה עם עצמה, עם האובדן, עם הזמן שחלף ועם האנשים שלא יחזרו. וקשה לעזוב את סיפורם של קרל, מילי ואגתה, שהוא הסיפור של כולנו, שמלידה ועד זקנה לא באמת מבינים מה קורה פה. כל מה שאנחנו יודעים הוא שאנחנו כאן.

למצוא ולאבד / ברוק דיוויס, מאנגלית: גיא הרלינג, כנרת זמורה ביתן 2015, 255 עמודים. // נוה כליל החורש



כתיבת תגובה