ביקורת ספר: ״מאד ויין״ מאת טארין פישר

מאד ויין כריכת הספרמאד ויין הוא שמו של הוריד הכהה בגבו של החסילון אותו יש להוציא לפני הבישול. זהו גם הכינוי שקיבלה סנה, גיבורת הספר, מניק, אהובה לשעבר – ואפילו לא מדובר בעובדה האיזוטרית ביותר בספרה של טארין פישר, דרום-אפריקאית צעירה שכותבת בעיקר רומנים רומנטיים-אירוטיים, מאלו שנכתבים בסדרות, נמכרים בארצות הברית לפי משקל ועל כריכתם מופיעים תצלומים של זוגות צעירים ומושכים בתנוחות שאינן משתמעות לשתי פנים.

הוצאת "אהבות" הישראלית והחדשה, המתמחה בז'אנר הרומנטיקה, בחרה לגאול אותנו, למרבה המזל, מהעיצובים האלה, לטובת דימוי מאופק יותר שמשקף יפה את רוח הספר מבלי להוזיל אותו. בכלל, בניגוד למה שהשתמע לעיל, "מאד ויין" הוא לא ממש רומן רומנטי, אלא יותר מותחן פסיכולוגי אפל א-לה "מיזרי". סנה, הגיבורה, היא סופרת מצליחה המתאוששת ממערכת היחסים האחרונה שלה עם ניק, סופר מצליח גם הוא, שנטש אותה לאנחות, אך זוהי אינה האכזבה היחידה בחייה כבחורה חסרת מזל שדרכה רצופה באסונות ובטרגדיות למיניהם. הסיפור מתחיל כשסנה מוצאת עצמה כלואה בבית מסתורי במקום מבודד ומושלג; אך להפתעתה היא מגלה שהחוטף כלא במקום גם את אייזק, רופא צעיר וטוב לב, אותו הכירה לפני מספר שנים במסגרת אחת הטרגדיות שפקדו אותה. שני החטופים מנסים לשרוד בסיטואציה הבלתי הגיונית אליה נקלעו ולהבין כיצד הגיעו לשם ולשם איזו מטרה, ולצד עלילת המסתורין הזו, הנחווית מנקודת מבטה של סנה, אנו למדים גם על עברה ועל מערכות היחסים שלה.

המעברים האלגנטיים בין העבר להווה סוחפים ובונים תחושת הזדהות שמחזקת את הרצון לפצח את תעלומת החטיפה, כך שמהבחינה הזו הספר בהחלט עושה את העבודה – אבל, וזה אבל גדול, הפתרון והסגירה שלו כל כך מאכזבים בחוסר הגיונם שכל המבנה קורס כמגדל קלפים. היעדרם של פואנטה או מסר כתחליף רק מחריף את המצב, כך שבשורה התחתונה, למרות הדרך המבטיחה, קשה להמליץ עליו.

מאד ויין / Mud Vein / טארין פישר, מאנגלית: יעל אכמון, אהבות 2014, 318 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה