ביקורת ספר: ״בית מלקיאס״ מאת אנדראה דל פואגו

בית מלקיאס אנדראה דל פואגו עטיפת הספרבליל סערה פוגע ברק בבית משפחת מלקיאס שלמרגלות רכס סרה מורנה ושלושת הילדים ניקו, ז'וליה ואנטוניו מתעוררים לבוקר חדש בו הוריהם אינם בחיים. מרגע זה גורלם משתנה לעד: הם מופרדים זה מזה וכל אחד ממשיך בחייו לבדו. ניקו נשאר בבית האחוזה, גדל, מתחתן וטובע בקפה; אנטוניו מועבר לבית יתומים, אינו גדל ונשאר גמד; וז'וליה, האחות הקטנה, מאומצת אך אינה מוצאת בית ומשפחה. ילדי משפחת מלקיאס לעולם לא ישובו לחיות יחד תחת אותה קורת גג.

כל פרק מספר סיפור קטן מקורות הילדים במשפטים קצרים וחסכניים תוך התמקדות בילד אחד בכל פעם, כאשר הסיפורים מתקדמים בסדר כרונולוגי. במקביל לקורות המשפחה מתוארים באופן ריאליסטי החיים הקשים בברזיל הכוללים היעלמויות, גניבה וסחר בילדים והתפתחות ומודרניזציה בעיירות הנידחות, לצד מוטיבים מאגים מסתוריים המשלבים את עולם המתים בעולמם של החיים – "אחרי מותה יכלה ז'רלג'ינה להסתובב פה ושם כאוות נפשה. אילו הוגדלה פי אלפי אלפים, היה אפשר לראות שגם היא קורצה מן החומר שמטריארכיות קורצו ממנו: שרשרת של מולקולות, חלקיקים המסוגלים להתנועע במידה מסוימת בכוחות עצמם ובעלי כושר החלטה…".

המוטיבים המאגיים הללו נוכחים גם ביצירות של סופרים דרום אמריקאיים ענקיים כמו גבריאל גרסיה מארקס וז'ורז' אמאדו, אבל בניגוד לסאגות המשפחתיות המסתוריות ושובות הלב והדמיון שלהם, "בית מלקיאס" נפתח בסערה הרת גורל שמגיעה מבחוץ ואינה מצליחה לחדור פנימה לתוך הדמויות ולתוך הסיפורים. הספר אינו מצליח לסחוף את הקורא לתוך עולמו, והדמויות נשארות קרות ומנוכרות. למרות החוויות הקשות הפוקדות את ילדי המשפחה אנו לא מזדהים עמם רגשית ולא חשים טלטלה או חמלה בעקבות האירועים המתוארים, אלא נשארים עם תחושה של אכזבה והחמצה – שמוחרפת לנוכח העובדה שהספר משלב חוויות משפחתיות אישיות של הכותבת.

בית מלקיאס / אנדראה דל פואגו, מפורטוגזית: רמי סער, מחברות לספרות 2015, 266 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה