ביקורת ספר: "פנינים לאור היום" מאת סביון ליברכט

פניניםפייר, התגעגעתי. אני אוהבת את סיפוריה הקצרים של סביון ליברכט, ועשר השנים בהם לא פרסמה אף לא סיפור אחד היו ארוכות מדי, בטח בנוף הספרות הישראלית, שלא נותנת הרבה הזדמנויות לז'אנר המדהים הזה. לשמחתי, "פנינים לאור היום", הקובץ החדש של ליברכט, אינו מאכזב ובהחלט עומד באותה השורה עם הספרים המוקדמים והמעולים שלה.

גם כאן ליברכט חוזרת ועוסקת בשני תחומים שתמיד העסיקו אותה: הישראליות וזיכרון השואה. סיפורי השואה שלה מופלאים בעיניי, היות שהם מצליחים להראות לנו תמיד את השואה מזווית שונה וייחודית, ויחד עם זאת להזכיר עד כמה היא חלק מאתנו וממרקם חיינו. הפעם, הסיפור הנושא את שם הספר עוסק במשפחה פולנית המשתלטת על ביתה ורכושה של משפחה יהודית ובדרך בה גזלת הרכוש משפיעה על חייה.

גם סיפוריה הישראליים, העוסקים בדמויות מגוונות, לא חשובות ביותר ופריפריאליות למדי, הם מעניינים, מיוחדים ונושאים עליהם איזשהו חותם "ליברכטי" אופייני, סגנון שהוא רק שלה ולא תוצר מועתק של סדנאות כתיבה למיניהן. הכתיבה של ליברכט בהירה, עניינית לא מתייפייפת מדי, ויחד עם זאת מאוד אנושית, כנה ונוגעת. היא מצליחה לבנות דמויות נוגעות ללב בכמה משפטים או פסקאות ולגרום לנו להתאהב בגיבורים ובגיבורות אותם אנו מלווים למשך מספר עמודים בלבד, עד הסיפור הבא. אהבתי במיוחד את הסיפור "האישה מסיביר" המעמת אשת אקדמיה, לוחמת למען זכויות האישה, עם תוצאות מעשה שעשתה בעבר הרחוק כמו גם עם השקפותיה/השקפותינו על המעשה הנכון שיש לעשות.

לדעתי, זהו אחד מספריה הטובים ביותר של ליברכט, בו סגנונה הנפלא הגיע למיצוי ולבשלות. יתרה מזו, מעבר לכתיבה הנהדרת יש בספר גם חמלה והומניזם אמיתיים, שכבר קשה למצוא כמותם בין הכותבים בעברית. בקיצור, ברוכה השבה.

פנינים לאור היום / סביון ליברכט, הוצאת כתר 2015, 279 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה