ביקורת ספר: ״סנוקראש״ מאת ניל סטיבנסון

סנוקראש ניל סטיבנסון כריכת הספרזו טעות גדולה לחשוב שספרי מדע בדיוני מיועדים רק לחנוני מחשבים או לחובבי עתידנות מהסוג שמתחפש לקפטן קירק בפסטיבל אייקון. ספר מד"ב משובח הוא קודם כל ספר שמכיל תובנות פילוסופיות לצד ביקורת חברתית – ו"סנוקראש" עשיר במיוחד בכאלה. זהו גם ספר פעולה מצחיק, מעניין ומעורר מחשבה, כך שכל מה שצריך כדי ליהנות ממנו הוא יכולת להיסחף עם דמיון יצירתי ומבריק, ש-23 השנים שחלפו מאז נכתב מעטרות אותו בדיעבד גם בכתר של יכולת נבואית מסוימת.

ב"סנוקראש" אין מסעות בחלל או יצורים מפלצתיים מכוכבים אחרים. יש בו הקצנה אבסורדית (או אולי לא כל כך) של חברה אנושית מתפוררת, אכזרית ואפלה בשל הפרטת יתר וקפיטליזם דורסני שפירקו את מבנה–העל של המדינה ומסרו אותו לידי תאגידים מסחריים (ואף מילה על מתווה הגז).

די מדהים לחשוב שהספר הזה נכתב, למעשה, בעידן שבו האינטרנט היה בחיתוליו. חלקים נכבדים מעלילתו מתרחשים ב"מטאקום" – יקום משכנע של מציאות מדומה שהמציא למעשה את המושג "אווטאר". על הדרך כוללת העלילה הסתמכות על מיתוסים עתיקים כמו מגדל בבל, קמצוץ קבלה, הרבה אלילים אשוריים וקצת תיאוריות בלשניות. במרכז ההתרחשות הכאוטית עומדת מזימה שטנית להשתלט באמצעות וירוס מחשב, שהוא גם וירוס ביולוגי, על מוחותיהם ונפשותיהם של האקרים בפרט ובני האדם בכלל בעזרת ידע עתיק.

הגיבורים הראשיים הם הירואי פרוטגוניסט, לוחם חרבות סמוראי מומחה ממוצא מעורב, שחור-עור וסיני, שמשמעות שמו היא, כמובן, "דמות הגיבור". הירואי הוא האקר עצמאי ומממציאי העולם הווירטואלי "מטאקום". בעיסוקו העכשווי הוא שליח פיצה עבור המאפיה בראשות "דוד אנצו" האימתני, שסיסמתה היא "הפיצה אצלכם תוך 30 דקות או שתוכלו לקבל אותה בחינם, לירות בנהג, לקחת את רכבו ולהגיש תובענה ייצוגית" – דוגמה משעשעת להליכה עד הקצה עם כללים מגוחכים מעולם המסחר והקמעונאות האמריקאי.

הגיבורה המרכזית השנייה שמשתפת פעולה עם הירואי בעקבות תאונה מקרית היא שליחה רכובה על סקייטבורד בת 15 בשם ת"ן (במקור YT), נערה זריזה, מהירת מחשבה, אמיצה ובעלת פה מלוכלך. בין שאר הדמויות המרתקות בספר נמנים גם כלב-סייבורג בעל מקור כוח גרעיני אך עם אינסטינקטים כלביים, ו"עורב", רוצח אימתני, מסתורי ומיומן ההורג בעזרת צלצל של ציד לוויתנים או סכיני זכוכית.

ואם להתייחס קצת לניבוי של חיי היומיום בעתיד, הנה האופן שבו תיאר סטיבנסון את התקשורת החברתית של אנשים בעלי קשב קצר שמחוברים כל היום למוקדי מידע, יותר מ-20 שנה לפני המצאת הסמארטפון: "לא כיף לדבר עם גרגוילים (שלובשים את המחשב על גופם – ל"ר). הם אף פעם לא מסיימים משפט. הם נסחפים בעולם המצויר בלייזר שלהם, סורקים רשתיות בכל הכיוונים, מבצעים בדיקות רקע על כל אדם ברדיוס של אלף מטר… אתה חושב שהם מדברים איתך, אך למעשה הם מתעמקים ברשומות האשראי של אדם זר בצד השני של החדר או מזהים את היצרן והדגם של המטוסים שטסים מעל"…

במשך שנים רבות נחשב הספר הזה ל"בלתי ניתן לתרגום" בגלל שלל ההמצאות המילוליות, הלחמי המושגים ומשלבי הלשון השונים המאפיינים אותו. אבל הנה, הספר תורגם בעבודת ענקים של יונתן בר, ויש מקום להתייחס גם אל אופיו של הנוסח העברי. מדובר, כאמור, באתגר לא קל, הכרוך בהמצאת מילים ומונחים בעברית, מציאת מקבילות לסלנג ומונחים מקצועיים, ואפילו תרגום שירי-ראפ מחורזים. בר עומד במשימה בכבוד ומנפק תרגום קולח, אבל פה ושם הפריעה לי הבחירה בביטויים ישראליים מדי  – ביטויים כמו "ערסים" ו"פרחות", למשל, או משפט כמו "כשת"ן חושבת על מובי דיק, היא נזכרת שרוב חבריה לכיתה, אפילו החרשנים, חשבו שהספר לגמרי חופר". אז נכון, מדובר בנערה (בוגרת, חכמה, וגם חרמנית, אגב) בת עשרה, אבל "חופר" זה לטעמי סלנג עכשווי ולוקאלי מדי. אם אנחנו בעולם עתידני אפל, שבו תאגידים דורסניים יוצרים ישויות ריבוניות דמויות מדינה כמו "הונג קונג הגדולה של מר לי" ו"נרקולומביה", מוזר למצוא עודף של כאן ועכשיו.

בשורה התחתונה: ספר סוחף, מרתק וקצבי שקשה להניח מהיד ושמציע גם ערך מוסף.

סנוקראש / ניל סטיבנסון, מאנגלית: יונתן בר, הוצאת סיאל 2015. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה