ביקורת ספר: ״הטוחן המיילל״ מאת ארטו פאסילינה

הטוחן המיילל ספרגונר הוטונן הוא גבר גדול ורזה, חברותי, יצירתי ובעל ידי זהב; הוא ניחן גם בתמימות ובחוש צדק מוחלט, ובעצם, רק מוזרות אחת יש בו: גונר אוהב לחקות בעלי חיים וליילל בלילות כמו זאב. הוא מיילל את מה שהוא מרגיש מכל הלב – יללות של אהבה, של כאב, של ייסורים ושל ערגה.

לאחר שנגמרת המלחמה גונר רוכש טחנת קמח מוזנחת בכפר נידח בצפון לפלנד, מתיישב שם ומתחיל בעבודות השיפוץ והבנייה של הטחנה; חריצותו מרשימה את התושבים, ובמיוחד יועצת חקלאית מקסימה אחת שכובשת את לבו. אך חרושת השמועות והרכילות העסיסית על הזר החדש בכפר יוצרים דעות קדומות וחורצים את היחס כלפיו. לכולם ברור שהוא משוגע – הרי מי מיילל בלילות? בגלל סיבות טיפשיות הוא מסתכסך עם מספר בעלי עסקים ואושיות חשובות בכפר, והם מתחילים לרדוף אחריו בשם החוק והצדק. הוא מועבר לבית משוגעים, בורח ושורד בסביבה הטבעית בעזרתם של מספר אנשים – אך האם יצליח לחמוק לנצח?

זהו סיפור על הפחד מהבלתי מוכר, על דעות קדומות ועל אי קבלת הזר והחריג שגורמים לחברה להוקיע את השונה ולחרוץ את גורלם של אחרים. אפילו בכפר קטן ושלו הקונפורמיזם החברתי גורם לתושבים להתנהג כעדר מתלהם, חסר מחשבה וחסר סובלנות; וגם בבית המשוגעים, מקום בו אמורים לטפל בחלש ובחולה, לא מגלים את מצבו האמיתי של הטוחן החביב, מפליאים בו מכות ומחריפים את מצב המטופלים. נדמה שכל העולם מסביב הוא המטורף והטוחן הוא השפוי היחידי; וכל זה מתרחש על רקע הנופים הפראיים של לפלנד, הטבע שעדיין לא נהרס על ידי האדם.

כמו ב״שנת הארנב״, ספרו הקודם והנהדר שתורגם לעברית, גם כאן מתייחס פאסילינה לנושאים רציניים בציניות ובהומור נפלא. הוא מספר בכישרון סיפור פשוט אבל מורכב בהיבטיו החברתיים והמוסריים, מעין אגדה למבוגרים עם טבע פראי, הישרדות בסביבה וסוף מעורר מחשבה.

הטוחן המיילל / ארטו פאסילינה, מפינית: רמי סערי, עם עובד 2015, 265 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה