ביקורת ספר: ״הגוף האנושי״ מאת פאולו ג׳ורדנו

הגוף האנושיביום שבו עליתי על האוטובוס מרחבת בית החייל בירושלים לבקו"ם בתל השומר, עברתי בשער ששינה את חיי והעביר אותי למרחבי תודעה וחוויה חדשים. בתחילה חשתי כאסיר הנזרק בין גדרות תיל המפרידות בין השממה הסובבת לבין חבורת אסירים מבוהלת המתרוצצת ללא מטרה ברורה בין פריקסטים בריטים מטים לנפול ומתחננת לרצות איש צעיר שפניו מסתתרות מאחורי כובע מצחיה המשוך על פניו. קימה מהירה בשעת בוקר מוקדמת, חיפוש היסטרי אחר כובע הב' שנעלם באורח פלא, קאדרים, השפלות ופה ושם גם קצת מכות – זו הייתה מנת חלקנו בחודשי הטירונות. אולם לאחר שעלינו לגדוד נפתח בפנינו עולם אחר של חוויות, הקשורות בשגרת יומה של יחידה לוחמת הנמצאת בקו הראשון של החיכוך היום-יומי בין הצבא להתקוממות הפלסטינית בשטחים. הגענו לחברון בראשית שנות ה-2000, עיר מסוכסכת ומלאת מחלוקות וטינות. כל סיור שגרתי יכל בשניות להפוך למפגש אלים. סגרנו שבתות כמו כלבי שמירה, ולאט לאט יצרנו לעצמנו מעין עולם מקביל עם קודים משלו, שפה ייחודית, הומור והרבה מאוד ניואנסים פנימיים שקשה להסביר לזרים אך שמממשיכים ללוות אותי גם 15 שנה אחרי.

באחד מסופי השבוע יצאתי לחופשה בה ישבתי בשעת לילה מאוחרת בדירה של סטודנטיות לעיצוב בלב תל אביב. ניסיתי להצחיק אותן וסיפרתי להן אינסוף אנקדוטות משעשעות מהווי היחידה בחברון, אולם פניהן נשארו חתומות ומבטיהן החלו לזוז באי נוחות. האלימות, ההתנהגות ההזויה של אנשים במצבי לחץ, המפגש עם שנאתם היוקדת של הפלסטינים – כל אלה לא שעשעו אותן כלל. שררה ביננו תהום שלא ניתנת לגישור. הרגשתי את מבוכתן ואת האאוטסיידריות שלי, וכל שרציתי הוא לשוב לחברי למחלקה, אל אלו שמבינים אותי ומדברים בשפת הסתרים שנוצרה בין הסמטאות, מעל הגגות ובין גדרות התיל והזבל שמבתרים את שכונותיה של חברון.

פאולו ג'ורדנו, המוכר לקורא העברי כמחברו של רב המכר "בדידותם של המספרים הראשוניים", מאפשר לקורא בספרו החדש להתחקות אחר מספר חיילים המשרתים ביחידת רגלים איטלקית המוצבת אי שם באפגניסטן. המרחק מהבית, השממה הגיאוגרפית, היעדר ההיכרות עם השפה המקומית והפחד מפני המורדים חורשי הרעה שמחכים להזדמנות להכות מכניסים את החיילים למתח רב. כחלק מניסיונם לשמור על שפיותם, הם יוצרים לעצמם מרחב חברתי עצמאי עם שפה ובדיחות פנימיות משלו, שצובעים את החוויה המבעיתה בצבעים עליזים של מחנה קיץ אמריקאי. ככל ששהותם שם מתארכת, העולם אותו השאירו באירופה הקרירה הולך ומתרחק. באופן צפוי, השפה המשותפת שלהם עם חבריהם ובעיקר חברותיהן הולכת ומתפוגגת, והתרחקותה מאיצה את תהליכי העיצוב של הקבוצה כקבוצה נבדלת החיה במעין פלנטה אחרת. אולם למרות הניתוק, עברם אינו נמחק אלא מתנגש שוב ושוב בהווה הצבאי. ההתנגשות יוצרת מאפייני זהות חדשים ומפתיעים המחוללים שינוי בדמויות, שמקבלות עוד ועוד ממדים.

בשפתו הקולחת ובתיאוריו הרגישים מצליח ג'ורדנו לפתוח באמצעות החיילים צוהר לנפש האדם. זהו אינו ספר מלחמה המתאר את קורותיה של מחלקה בלב הקרבות; תיאורי הקרב מצומצמים (אם כי חזקים), ועיקר כוחה של היצירה מופנה דווקא לתיאורי הדמויות ולהשתנותן. נדהמתי לראות שלמרות השוני התרבותי הרב בין ישראל לאיטליה ובין הזירה האפגנית לזירה הפלסטינית, תהליכי ההתעצבות של הלוחמים הינם דומים, על הפניה לאלימות, ההומור הסרקסטי, הפער שבין הקצינים הבכירים לחיילי השטח, ההתמודדות עם אי הוודאות ובעיקר התהום הנפערת בינם לבין סביבתם המקורית. זוהי יצירה מרתקת המצליחה להכניס את הקורא לקסרקטינים הצבאיים ולפתוח את לבו לצעירים שתומתם הנערית נקטעה באבחת חרב, כאילו הדבר אינו מוכר לו מהכי קרוב שרק אפשר.

הגוף האנושי / פאולו ג'ורדנו, מאיטלקית: יערית טאובר, כתר 2015, 311 עמודים. // אברהם אייזן



כתיבת תגובה