ביקורת ספר: "הקרקס הנסתר" מאת ג'ניפר איגן

הקרקס הנסתר ג'ניפר איגןבכתיבה של ג'ניפר איגן (53) יש משהו כל כך נכון שזה כמעט גופני. לאחר שספרה האחרון "מפגש עם חוליית הבריונים" זכה להצלחה מסחררת, תשבוחות מקיר לקיר ופרס פוליצר לספרות, התעורר עניין מחודש ב"הקרקס הנסתר", רומן הביכורים שלה. הספר, יש לציין, יצא לפני עשרים שנה, מתרחש בסבנטיז ומעלה על נס את הסיקסטיז – ועדיין, יש בו משהו כל כך נכון, רענן אך לא גימיקי, מדויק אך לא טרחני, שפשוט מוציא את הזמן מהמשוואה.

מימדיו של הסיפור הזה קטנים משמעותית מאלו של "חוליית הבריונים": הוא מתמקד כולו בדמות אחת ובתהליך ההתבגרות שלה, ונכנס כל כך עמוק לעולמה הפנימי עד שהגוף השלישי בו איגן כותבת מרגיש כמו גוף ראשון. הדמות הזו היא פיבי או'קונור, שהרגע סיימה את התיכון, עומדת לפני כניסה לאוניברסיטה – ומרגישה שהחיים פשוט חלפו על פניה. אביה האהוב מת כשהייתה ילדה, ולא מעט אחריו, במהלך טיול אגדי לאירופה עם החבר שלה דאז, התאבדה אחותה הגדולה והנערצת. כעת נשארו במשפחה רק אחיה המרוחק, שהפך למיליונר ושהקשר איתו חמוץ, ואמה, שהעובדה שהיא ממשיכה בחייה למרות שתי הטרגדיות שפקדו אותה מעליבה את פיבי אישית.

פיבי הבודדה לא ניחנה במעגל חברתי תומך, חיי האהבה שלה אפסיים ונסיונה המיני לא קיים. היא עסוקה בעיקר בלחלום על הסיקסטיז הפרועים ולפנטז על חיים מעניינים יותר – כמו אלו שחייתה אחותה פיית'. פיית' הייתה מסמר הערב בכל מסיבה; הכריזמה שלה סחפה את הסובבים עוד לפני שהוציאה מילה מהפה; מגיל צעיר היא הייתה רכבת השועטת הלאה במהירות מחרידה, לקול צעקותיהם הנרגשות של אחיה.

עטיפת הספר "מפגש עם חוליית הבריונים"

עטיפת הספר "מפגש עם חוליית הבריונים"

ברגע של משבר פיבי מחליטה לעשות מעשה: לארוז את עצמה ולצאת בו ברגע לטיול באירופה, תוך שחזור המסלול שעשתה אחותה לפני מותה, בתקווה לגלות עליה עוד דברים – ולנסות לחיות את החיים כפי שאמורים לחיות אותם.

מדהים איך הרעיון הנדוש הזה של דמות אפורה שמחליטה להפוך את חייה להרפתקה מרגיש אותנטי כל כך דרך עטה של איגן. רוב המתווה של הספר, ובכלל זה סופו, די ברור מלכתחילה, ועדיין, ההזדהות כל כך עמוקה שזה בכלל לא מפריע. זו אפילו לא הזדהות עם הדמות; זו הזדהות עם הכמיהה לחיות חיים מלאים יותר, מסוכנים יותר, אמיתיים יותר (שכמובן תיתקל חזיתית במציאות; זה הרי לא רומן פנטזיה לנוער). ועם זאת, היא משליכה על הדמות, וכך כשפיבי הוטרדה על ידי טיפוס מפוקפק, הצטמקתי במקומי; כשהתייאשה, התייאשתי גם אני; וכשהיא גילתה את חדוות המין, הרגשתי את זה בגוף יחד איתה.

יש בשהות הארוכה הזו עם דמות אחת בלבד משהו קלסטרופובי, שמורגש בעיקר בחלק השני (מתוך ארבעה) של הסיפור, שהוא החלק הראשון של המסע. עד שנכנסת לעלילה דמות משנית בעלת תפקיד משמעותי עובר הרבה מאוד זמן, והגעתה היא הקלה לא קטנה. נשאלת השאלה האם זה לגיטימי לגרום לקורא להרגיש את הרגשות השליליים האלה שמרגישה הדמות הראשית בשם ההזדהות איתה, גם אם הדבר כרוך בכמה רגעים של שעמום; ופה, מפני שרגעי השעמום האלה חולפים בסופו של דבר, התשובה היא חיובית – אבל זה תעלול שרק כותבים מיומנים מאוד יכולים לעמוד בו בהצלחה, ומרשים ביותר שאיגן הצליחה בכך כבר בספרה הראשון.

כותבת מחוננת. איגן

כותבת מחוננת. איגן

כאמור, הספר לא חף מפגמים: הוא ארוך מדי, מעט מעיק לפרקים ובאופן כללי היה יוצא נשכר מעבודת עריכה משמעותית יותר. עם זאת, החיבור לעלילה מיידי, שתי הדמויות המרכזיות והניגוד ביניהן מהפנטים, והכתיבה של איגן כל כך משובחת שגם הרגעים היומיומיים ביותר מרגישים קסומים, וגם הרגעים הקסומים ביותר מרגישים מציאותיים.

את ההערכה הכנה ביותר מרוויחה איגן כשהדמות הראשית שלה לומדת לקח חדש לחיים, והקוראים הבוגרים, שלמדו אותו זה מכבר, חווים אותו מחדש כאילו הרגע הגיעו אל המסקנה הזו בפעם הראשונה לגמרי בעצמם, ופתאום נשחקותה נעלמת והיא רעננה ומרגשת. ובמילים המקוריות (אין סכנת ספוילר): "תחילה ציפתה שתתקשה לתאר את האירועים, אך גילתה שהם שופעים ממנה והוצפה גל של הקלה בלתי צפויה, אפילו כוח. כי מתוך הסיוט הגואה של האירועים התגבש סיפור והוא היה שלה, הסיפור הזה. היא יכלה לספרו. היא ניצלה."

הקרקס הנסתר / ג'ניפר איגן, מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, עם עובד 2015, 411 עמודים. // דור בביוף



כתיבת תגובה