ביקורת ספר: "המאורות" מאת אלינור קטון

"החזרה", רומן הביכורים של אלינור קטון, הוא הספר האהוב עליי. מדובר ביצירה חצופה, מסעירה ומורכבת, שלא מצייתת לשום חוקים עלילתיים או סגנוניים – ולפיכך לא דומה לשום דבר אחר שקראתי בחיי. אולם "המאורות", הרומן השני של קטון, שתרגומו לעברית הוא בגדר נס בעיני, שונה ממנו בתכלית השינוי. מרומן עכשווי עברה קטון לרומן היסטורי; מהתמקדות בדמויות נשיות לספר המאוכלס כמעט כולו בגברים; משלוש מאות עמודים לשמונה מאות; מסגנון אוונגרדי ופרוע אל האיפוק והמהוגנות של הרומן הוויקטוריאני. הדבר היחיד שדומה בין שני הספרים הוא הקבלה הביקורתית שלהם – "החזרה" קטף את פרס אורנג', ו"המאורות" הפך את קטון לזוכה הצעירה ביותר בפרס המאן-בוקר אי פעם, והיא בת 28 בלבד – עבור הספר הארוך ביותר שזכה בפרס.

העלילה מתרחשת בהוקיטיקה, עיירת כורים בניו-זילנד, בשנת 1866. היא נפתחת בערב של מועצה חשאית, האוספת 12 גברים שונים בתכלית הקשורים בדרך זו או אחרת לתעלומה ובמרכזה שתי דמויות: זונה צעירה שנמצאה מסוממת ומחוסרת הכרה ומתעשר צעיר שנעלמו עקבותיו. באמצע, כמובן, עומד אוצר בדמות מצבור ענק של זהב טהור, שכולם מנסים לשלוח אליו ידיים. אל האספה מתפרץ בבלי דעת גבר זר שבא לנסות את מזלו בכריית הזהב, ושמקבל על עצמו את תפקיד החוקר שאוסף את פיסות המידע ומנסה להרכיב את התמונה השלמה.

זה תיאור פשטני למדי לרומן עב-כרס שמגולל את תעלומת המתח המורכבת ביותר שקראתי, אבל תצטרכו להסתפק בו ובהבטחה שהוא אולי נשמע דל, אבל הולך ותופח לממדים מבהילים. הספר מאוכלס ב-20 דמויות, 18 גברים ושתי נשים, כשכל אחד מהם אוחז בפיסות מידע מסוימות, מסתיר סודות מסוימים ומאמין ברשמים מוטעים מסוימים שקיבל. כאילו שזה לא מספיק, העלילה חורגת ממחוזותיה של הוקיטיקה, מתפרשת על פני שנים רבות ונעה בזמן ובמקום באופן חופשי.

העלילה הולכת וצוברת תנופה ככל שמתקדמים – אי אפשר לומר על האקספוזיציה שהיא לא מעניינת, אבל היא גם תופסת 350 עמודים (!); מצד שני, לאחר שעוברים אותה המתח גובר וגובר עד לנקודה שבה אי אפשר להפסיק לקרוא, ואת 300 העמודים האחרונים גומעים בשלוק אחד ארוך. קטון מלהטטת בדמויות, באירועים ובקווי עלילה שונים במיומנות שלא תיאמן – והכי חשוב, בשלווה וללא חיפזון – כך שמהקורא נדרש אולי מאמץ לא קטן, אבל הוא בהחלט מסוגל להבין את כל מה שקורה בלי ללכת לאיבוד. חוץ מזה, בהתחשב בזה שהספר לוקח את הזמן, ראוי לציין שכל סצנה וסצנה תורמת להתקדמות העלילה, ושבגדול מדובר ברומן קצבי למדי.

חובבי הפרטים ההיסטוריים יסופקו גם הם – תיאורים של אופנת המאה התשע-עשרה, מונחים מעולם הספנות והסברים על כריית הזהב מקבלים כולם את זמנם, גם אם הוא קצוב על מנת שלא להתיש את שאר הקוראים. המתרגמת מיכל אלפון הצליחה איכשהו להתמודד עם כולם בגבורה, ואף למצוא דרך לעברת את האנגלית הגבוהה של קטון לעברית גבוהה אך לא מתאמצת שמרגישה טבעית מאוד.

אבל מרשים הרבה יותר מניהול התפאורה והאווירה הוא ניהול הדמויות. שוב, מדובר בגלריה עצומה של 20 דמויות – סדר גודל שמצריך מפתח בתחילת הספר – וכולן עד האחרונה מאופיינות להפליא, עם עבר צופן סודות, בנק מידע שחלקו אמיתי וחלקו שגוי, רשת מניעים סבוכה, חולשות וחוזקות וסגנון התבטאות ייחודי.

הדמויות הן האמצעי שמאפשר לקטון להפגין את הכישרון המרשים ביותר שלה, והוא חדות הבחנה יוצאת מגדר הרגיל. לאפיין 20 דמויות זה דבר אחד, אבל לדעת לשלוף את האפיון הנכון בכל סיטואציה ולהסביר כל הברה וכל מחוות גוף של הדמויות על פי ההיגיון הפנימי שלהן – זה כבר דבר אחר לגמרי. אני לא מבין את עצמי כמו שקטון מבינה את 20 הדמויות שלה.

מדהים עוד יותר להגיע לסוף הספר ולגלות שאף אחת מהדמויות לא הפכה לעגולה. חלקן אולי עשו מעשים יוצאי דופן שמשכו אותן מחוץ לאזור הנוחות שלהן, אבל בסופו של דבר, כולן צייתו לאופיין האמיתי, שנראה שקטון מאמינה שהוא דבר שאי אפשר לשנות. מי שהפכה עגולה היא דווקא העלילה – מעלילה שמונעת על ידי תאוות בצע גרידא היא הופכת לעלילה שמונעת גם על ידי גחמות, שאיפות נקם ו – לא ייאמן – אהבה.

אין ספק בכך שמדובר ברומן מתח היסטורי מהשורה הראשונה – כתוב ביד אמן, קצבי, מותח, שלם, מורכב, אמין ואף לא חף מהומור. הקריאה בו היא באמת תענוג, במיוחד במזג אוויר חורפי שתואם את זה שבספר. אבל נשאלת גם השאלה – האם יש בו יותר מזה? בעיני ועדת פרס המאן-בוקר, כנראה שהתשובה היא כן. בעיני רוב הקוראים, התשובה היא דווקא לא. והמבקרים, מהתרשמות שטחית, נקרעים בין השניים – מאמינים שחייב להיות פה משהו יותר, אבל פשוט לא מסוגלים למצוא אותו.

בנקודה הזו בדרך כלל נשלף טריק נוסף שנקטה פה קטון, והוא המבנה של הספר. כשנשאלה בראיון איך הוא נולד, סיפרה כי רצתה לכתוב רומן מתח מהסוג שהיא אוהבת לקרוא, ולשלב בו את עניינה באסטרולוגיה ובאסטרונומיה. הספק-גאונה-ספק-משוגעת חישבה את מפת הכוכבים כפי שנצפתה בהוקיטיקה של 1886 (שונה מאוד מכפי שהיא כיום, ובל נשכח שניו-זילנד נמצאת בחצי השני של כדור הארץ), והתאימה לכל אחד מ-12 המזלות דמות גברית מסוימת – שתמורותיה יעמדו ביחס ישר לתמורות שחלו בגרם השמיים לו הותאמה. בתחילת כל פרק מופיעה מפה אסטרונומית מסוימת שמסכמת את תנועת הכוכבים / הדמויות, והרבה תתי-פרקים נפתחים בתיאור תופעה שמימית מסוימת או מיקום של כוכב מסוים. פרט טריוויה נוסף שנמסר לעיתונאים הוא שאורכיהם של תריסר הפרקים תוכננו על פי יחס הזהב, כך שהפרק הראשון אורכו 350 עמודים, והאחרון – שניים בלבד. בהקשר זה ראוי גם לציין שבעוד תתי-הפרקים בתחילת הספר ארוכים מאוד, מאה העמודים האחרונים מורכבים מפרקונים באורך של עמוד בודד שמטיילים בין זמנים ומקומות כדי להשלים פערי מידע מסוימים שנחסכו מהקורא. האפקט שנוצר אמנם דורש מהקורא ריכוז מירבי, גם כי העלילה מסתחררת בקצב שיא וגם כי בשלב הזה קטון מפסיקה להסביר כל דבר קטן ומצפה מהקורא לחבר את הנקודות ולהבין לבד – אבל גם ניחן באיכות מרגשת כלשהי, כמו מונטאז' פלאשבקים קיטשי בסופו של סרט קולנוע (כפי שנצפה ב"לה לה לנד", למשל).

ובחזרה אל גימיק גרמי השמיים – היו שמאוד התפעלו ממנו, אך אני שואל: למי אכפת? מהפרטים האסטרונומיים לא הבנתי כלום, אפילו לא מעט; אורכי הפרקים לא הזיזו לי; ההקבלה בין התמורות בחיי הדמויות לתמורות בתנועת גרמי השמיים אולי חמודה, אבל מפני שאני לא מבין בנושא דבר ושלא סופק לי מספיק מידע, אני נאלץ פשוט להאמין לקטון שהיא עשתה פה עבודה טובה מבלי לבדוק אותה. ובכלל, שיקרה לדמויות מה שהיא רוצה שיקרה להן, ומה אכפת לי איפה מרקורי עמד ב-27 בינואר 1866.

על גב הספר מובטח כי הוא אמנם רק ארוז כרומן ויקטוריאני, אך למעשה הוא דבר אחר לגמרי. קוראים מכל העולם שברו את הראש בניסיון לפצח את הערך המוסף של הספר – ארס-פרוזה? טייק פוסט-מודרניסטי, שלא לומר פרודיה, על הרומן הוויקטוריאני? פירוק מבנה הרומן והרכבתו מחדש? ואולי בכלל איזה מסר פילוסופי שחמק מעינינו? – ורק מעטים שקלו את האפשרות שאולי אין בו אף אחד מאלה. יכול להיות שקטון, בהיותה סופרת כל כך מבריקה, שחיברה כבר רומן ביכורים כל כך חדשני ושאפתני ופורץ גבולות, לא הרגישה בנוח לכתוב סתם מותחן תקופתי, ולכן ניסתה לתרץ אותו במיני קישוטים יומרניים עלומים. אם זה המקרה, אז חששה מוצדק – "המאורות" הוא אולי ספר מבריק, אבל הוא לא פורץ דרך ושובר מוח כמו "החזרה", ואפילו לא באמת מנסה להיות. הוא פשוט ספר טוב שמעניק לקורא כמה שעות של קריאה מענגת. האין זה מספיק?

המאורות / אלינור קטון, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 806 עמודים. // דור בביוף



כתיבת תגובה