סערה בכוס תה: אשכול נבו רדוד אך מהנה בספרו החדש ״שלוש קומות״

שלוש קומות אשכול נבו כריכת הספרשלשה חודשים לא פתחתי ספר פרוזה. על שולחני הצטברו דו"חות, מבחנים, תרגילים ושלל מאמרים בתחומים שונים, אך מקומם של ספרי הקריאה נפקד. וכשכבר היה לי זמן פנוי, נפלתי כמו שק תפוחי אדמה על הספה והתמכרתי לצפייה אינטנסיבית בסדרות אמריקאיות. פרק רדף פרק, והספרים נערמו על המדף ביתמותם. תקופת השיממון הספרותי נקטעה באחת עם ספרו החדש של אשכול נבו, שהצליח במהירות לסחוף אותי אל בין עמודיו, ותוך פחות משבוע קראתי אותו מכריכה לכריכה.

הספר מאגד את סיפורן של שלוש משפחות הגרות בבניין אחד, אי שם בפרברים השבעים של ישראל. מעבר לדלתות הפלדלת הממורקות ואולם הלובי השטוף מסתתרות להן, כמובן, דרמות אנושיות הרבה פחות נקיות: אלמנה המחפשת את דרכה; זוג הנאבק לשמור על נישואיו בין טרדות היום יום ואירועים מטלטלים המאיימים להטביע את הספינה המשפחתית; ואישה נטולת קריירה החיה חיים של "אלמנה חיה" בעוד בעלה תר ברחבי הגלובוס אחר פרנסה.

הציפייה ששלושת הסיפורים יתלכדו לכדי סיפור פסיפסי אחד מתבדה; כל סיפור עומד בפני עצמו כיחידה עצמאית, אך גם בתוך קו העלילה הפרטי שלו לא חל שינוי ראוי לציון בדמויות, שנשארות שטוחות. הקריצות המשולבות בהם לשיטתו הפסיכואנליטית של פרויד רק מדגישות את רדידותו של הספר – ליקויים שמזכירים ספרים אחרים של נבו, כמו "צימר בגבעתיים" ו"ארבעה בתים וגעגוע", שלא מצליחים להתרומם מעבר לתיאור שטחי של היחסים הבין-אישיים בקרב אנשי הבורגנות.

מבעד לתריסים הוונציאנים המפונפנים חודרת לעלילה גם המחאה החברתית של קיץ 2011; אך לעומת כתיבתו המאתגרת של ניר ברעם, שבספרו "צל עולם" הצליח לזקק את מהותה של המחאה, בכתיבתו של נבו היא מיוצגת בביטוייה החיצוניים בלבד – וכך הופכים חצי מיליון מפגינים והפיכתם של צעירים וצעירות לצמיתים לאפיזודה רומנטית בה זוג זקנים רוקדים לצלילי זמרי מחאה. זוהי המחאה של נבו: קוריוזית וחסרת עומק אך משכרת; מחאה שאינה מובילה למהפכה, אלא להפך, לשימורו של הסדר החברתי ולתיעולם של הרצונות המהפכניים לספירה האישית בלבד.

יחד עם זאת, רדידותה של העלילה וחד הממדיות של הדמויות אינן פוגעות בהנאת הקריאה, הממשיכה להיות קולחת ומהנה. הקריאה בספר מזכירה את כנסי הבחירות של יאיר לפיד: אתה מתמוגג מהרטוריקה ומהנהן בראש למשמע הדוגמאות, מרגיש שכל מילה נחצבת ממציאות חייך – אך לאחר שוך שאון מחיאות הכפיים נותרת בך תחושה של ריקנות והחמצה. זה המחיר שמשלם נבו על סירובו לאתגר את הקוראים; במקום, הוא ממשיך לשמר אותם באזור הנוחות שלהם, תוך שהוא מערסל אותם במטאפורות נעימות, הבלחות מיניות ומבנה סיפורי סדור.

בשורה התחתונה: ספר טיסה אוורירי וסוחף המסתתר תחת כסות אינטליגנטית, שתאפשר גם לקורא הנבון להניח את הספר באדנותיות על שולחן בית הקפה ללא תחושת מבוכה.

שלוש קומות / אשכול נבו, כנרת זמורה ביתן 2015, 272 עמודים. // אברהם אייזן



תגובה אחת

  1. האם הנאת קריאה היא המאפפין החשוב ביותר בהערכתו של ספר או שמא עומק הדמויות, והנושאים החברתיים שהןא מעלה
    דן בהם ומאתגר את הקוראים.אשכול נבו שכתב כמה ספרי מופת אינו יכול להתגאות בכתיבת ספר טיסה שאמנם נקרא בשטף אבל במקביל גורם לקורא (אני) תחושה של אי נחת מדלילותו של הספר.

כתיבת תגובה