מסע אל קצה הקיץ: ״ללכת בשדות הכחולים״ מאת קלייר קיגן, ביקורת ספר

ללכת בשדות הכחוליםהיה שווה לתת לספרי "זיקית" ז"ל עוד ועוד הזדמנויות רק בשביל הסיכוי שייקרה בדרכך טקסט כל כך נהדר, כל כך מאופק אך מרגש, כל כך אותנטי ושלם למרות מימדיו הסיפוריים הצנועים כמו "האור השלישי", הנובלה שפותחת את הקובץ "ללכת בשדות הכחולים" (הספר-באורך-מלא האחרון שהודפס בהוצאה לפני פירוקה בסוף אוגוסט 2015). זהו סיפורה של ילדה מאירלנד הכפרית הגדלה במשפחה ענייה ומרובת ילדים אשר נשלחת למשפחה אומנת למשך חודשי הקיץ. אל השהות שם היא מגיעה עם חששות רבים, אך בניגוד לסיפורי האגדות, כאן האב החורג דווקא נוכח והאם החורגת אינה מרשעת, והיא מתפלאת לגלות כמה טוב ואוהב לה בביתה החדש – כשברור לכולם שכשהקיץ ייגמר, הכול יסתיים יחד איתו.

קיגן כותבת בפשטות רבה, מתוך אהבה גדולה אל הטבע ואל היומיום: השדות הרחבים, מיני הצמחייה המגוונים, הפרות שיש לחלוב, הלחם שיש לאפות, החמאה שיש לחבוץ. כתיבתה אינה ילדותית אלא בוגרת, מסודרת וסבלנית, ועם זאת יש בה משהו מן הדחיפות, מן התשוקה ומן חוויית הגילוי הבלתי פוסקת של הילדות שנדיר למצוא בספרים המסופרים על ידי ילדים: השימוש בזמן הווה, למשל, שנותן תחושה של הליכה במנהרה חשוכה, כשרואים רק כמה מטרים לפנים, או תובנותיה המבריקות והמפתיעות. זו אולי הנקודה הכובשת ביותר בספר; קיגן יכולה להדהים לפעמים בדייקנות היכולת שלה לתפוס חוויות רגשיות או לבטא תובנות ילדות, כמו בעמוד 66, שם הילדה כותבת על אביה האומן: "ברגע שהוא לוקח את היד שלי אני קולטת שאבא שלי אף פעם לא החזיק לי את היד, ואני קצת רוצה שקינסלה ישחרר אותי כדי שלא אצטרך להרגיש את זה. זאת תחושה קשה, אבל בזמן שאני הולכת אני מתחילה להירגע ולא להתעסק בהבדל שבין החיים שלי בבית לאלה שאני חיה פה. הוא הולך בצעדים קטנים כדי שנוכל ללכת יחד. אני חושבת על האישה מהבית, על איך שהיא הלכה ודיברה, ומגיעה למסקנה שיש הבדלים עצומים בין אנשים".

אל הנובלה המצוינת הזו מצורפים שלושה סיפורים קצרים מתוך הקובץ "ללכת בשדות הכחולים" מ-2007 (שלוש שנים קודם ליציאתו של "האור השלישי"), החזקים הרבה פחות ממנה. גם בהם הכתיבה סבלנית ודקדקנית, הטבע דומיננטי מאוד והדמות הראשית מכמירת לב, אבל העלילה פשוט לא מעניינת מספיק כדי להחזיק סיפור עצמאי; הם נקראים יותר כמו סצנות התחלה או סיום של רומנים מאשר כיחידות סיפוריות העומדות בפני עצמן. גם ניסיונו המוצלח של עודד וולקשטיין למצוא קווים מקבילים בין ארבע היחידות האלו אמנם מרשים, אבל לא עוזר להציל אותם. ואולי לא צריך להיות חמדנים; מימדיה של הנובלה הפותחת אמנם צנועים, הן מבחינת עמודים והן מבחינת תוכן, אבל היא כל כך קסומה ומספקת שמוטב לקרוא אותה עצמאית ולהמשיך הלאה בחיפוש אחר פלאים נוספים.

ללכת בשדות הכחולים / Foster & A selection of stories from Walk the Blue Fields / קלייר קיגן, מאנגלית: ארז וולק, זיקית 2015, 224 עמודים. // דור בביוף

״יש עונג שאפשר להפיק מההיסטוריה. מה שהיה לא מכבר זה סיפור אחר, שכואב להיזכר בו.״ (עמוד 117)



כתיבת תגובה