ביקורת סרט: "עצבניות אש" הוא מקומדיות האקשן המוצלחות ביותר שנראו בז'אנר

עצבניות אש פוסטר הסרט"עצבניות אש" משתמש באחת הנוסחאות הכי מוכרות ושחוקות של הקולנוע ההוליוודי: שני שוטרים שהם הפכים גמורים מצוותים יחד כדי לסגור תיק שקשור איכשהו לסוחרי סמים באזורים המפוקפקים של בוסטון או ניו ג'רזי. הפעם נבחרה בוסטון כאזור ההתרחשות, אבל החידוש שאמור להלהיב הוא דווקא הפיכת המינים של התפקידים הראשיים, כלומר הצבת שתי שוטרות במקום שני שוטרים. עוד לא הספקנו למות מהתלהבות וחדשנות וכבר מבושר לנו שאחת מהשוטרות היא סנדרה בולוק, שבטוח שכבר ראיתם אותה בתפקיד שוטרת פוצה בעבר. אבל אז מגיע הליהוק לתפקיד השוטרת השנייה: מליסה מקארתי. לט דה פאן בגין.

בעוד בולוק מגלמת אישה מרובעת, שוויצרית ובלי טיפת סקס אפיל, את האופי של דמותה של מקארתי ניתן לתמצת במילה אחת כ"בהמה", ובשתי מילים כ"בהמה מהגיהנום". לא ברור איך עדיין לא נעצרה, שכן היא נוהגת באלימות שרירותית, מקללת כמו נהג משאית ובאופן כללי עלולה לכוון עליך אקדח בכל רגע, סתם כי בא לה. ההתנגשות בין שתי הדמויות האלה, כצפוי, מלאה ברגעים קומיים, ומסתיימת בהתעגלות דמותה של בולוק עד להפיכת השתיים לחברות קרובות.

שלא כצפוי, "עצבניות אש" הוא מהסרטים הטובים של הקיץ: לא שקיץ 2013 היה חזק מדי, אבל זו עדיין מחמאה גדולה. נתחיל מהתסריט הפרוע, פרי עטה של קייטי דיפולד: הוא פשוט מפוצץ פאנצ'ים הורסים, רובם ככולם שייכים כמובן למליסה. נכון, הוא מתבסס ברובו על הומור די נמוך – מליסה השמנה מנסה לצאת מחניה דחוקה אבל לא מצליחה, מליסה מחפשת בקולניות את הביצים של מפקד התחנה – אבל הוא אפקטיבי להפתיע. בנוסף, הוא לא נופל לטעות הפשוטה של לשכוח את עלילת הסרט עצמה, ומספק סיפור משטרתי הדוק באופן מספק וקצבי במידה המתאימה. והכי טוב, הוא לא עדין ולא מתנצל. קללות בשפע, אלימות כלפי חצי מהדמויות (כולל הראשיות), ואפילו הסצנה הידועה לשמצה בדיינר שמכילה שפריצים אדירים של דם וגרמה לכמה אנשים בקהל לעצום את עיניהם בהפגנתיות, בעוד השאר נקרעים מצחוק.

שוס נוסף שהופך את הסרט למוצלח הוא הליהוק, כמובן: בולוק אמינה כשוטרת הפוצה (מעניין למה), ומליסה השמנה והמאופרת קלות בלבד (אם בכלל) מתאימה לתפקיד שלה כמו כפפה ליד. הן יודעות את העבודה ועובדות נפלא אחת ליד השנייה; קשה לדמיין זוג שחקניות שיבצע את התפקיד טוב יותר.

אמנם הסרט לא חף לגמרי מקיטש, כמו שהובטח בביקורות אחרות, אבל הוא מציע רמה קיצונית חדשה של מינימליות בקיטש, יחסית להוליווד לפחות; וגם זה רק כי הנוסחה שהוא פעל לפיה דרשה קומץ פצפון שלו. נקודה נוספת שהייתה יכולה לשדרג את הסרט היא עוד בדיחות על חשבון עצמו ועל חשבון קלישאות הוליוודיות: היו בסרט רק אחת או שתיים כאלו, ונוספות היו מתקבלות בברכה.

כך או כך, מדובר בקומדיית אקשן קלילה ואפקטיבית להפתיע עם שחקניות ראשיות נפלאות, פסקול מעולה ותסריט אקשן הדוק ואמיץ, שגרמה לקהל להתגלגל מצחוק לאורך רוב זמן ההקרנה. מבין המוצלחות ביותר שנראו בז'אנר.

עצבניות אש / The Heat, בימוי: פול פייג, ארה"ב 2013, 117 דקות.



כתיבת תגובה