ביקורת סרט: "רווח וכאב" מציע רק כאב. לצופים. והרבה

רווח וכאב פוסטר הסרטנתחיל מהסוף: "רווח וכאב" הוא הסרט הגרוע ביותר של שנת 2013, וכנראה גם הסרט הגרוע ביותר שראיתי מימיי. הסלוגן שאומץ לו הוא "מה שלא הולך במוח, הולך בכוח", והוא לא מהסס ליישם אותו. ההשוואה מבדרת, אבל הסרט הנוסף היחיד שאני זוכר שממש רציתי לצאת ממנו באמצע היה "תזיזו ת'רגליים", בו מכבבים פינגווינים שרוקדים סטפס, להזכירכם. למרבה הצער, אני אוהב לא רק להתחיל אלא גם לסיים, וכך שרדתי בחיים את כל מאה ושלושים דקות ההקרנה הארוכות עד מאוד של הסרט, בניגוד לכמעט עשרה אחוזים מהצופים בהקרנת הבכורה (שמספרם עמד על יותר מארבע מאות), אשר יצאו מהאולם בהפגנתיות תוך מלמולים נזעמים.

"רווח וכאב" חוטא בכל כך הרבה חטאים שיהיה חטא לקרוא לו קולנוע, אבל מפני שחייבים להתחיל מאיפהשהו, נתחיל בזה המרכזי: התווית "סיפור אמיתי", לא משנה כמה פעמים תנפנפו אותה מול הצופים (באמצע הסרט!), לא תהפוך סרט גרוע לטוב. העלילה עוקבת אחרי סיפורם האמיתי וההו-כה-אמריקאי של שלושה מאמני כושר אישיים (להלן: "המתנפחים") במיאמי של הניינטיז. חוסר הסיפוק מחייהם והמרדף המתמיד אחרי "החלום האמריקאי" (החלום האמריקאי! הו, זה בטח סרט איכותי!) מפתים אותם להיכנס לעסקים מפוקפקים במיוחד. תוכניתם המקורית היא לחטוף אחד מהמתאמנים העשירים במכון ולענות אותו עד שיסכים לחתום על המסמכים הדרושים כדי להעביר את כל רכושו לידיהם, אבל התוכנית משתבשת כמובן, ובדרך הרבה דם, פיזי ומטאפורי, נשפך.

הסרט לוקח את הזמן עד שהוא מתקדם לחטיפה, ומשם מחליף מרכזים כל כך הרבה פעמים שהמיקוד מיטשטש לחלוטין. הצופים זוכים לבונוס המפוקפק של קריינות עלובה בגוף ראשון מפי דוברים מתחלפים, ובדרך סובלים מכך שאין אף דמות אחת לצדד בה או לחוש כלפיה אמפתיה. כלשעצמה מדובר בבחירה אומנותית, אבל הסרט מתענג על הזוועות שמתרחשות בו, על המרדף אחרי הכסף, על גיבוריו המתנפחים, על החיים החלולים שהם החלום האמריקאי. הוא מתענג כל כך שזה בוטה. מה שהוא בא לצאת נגדו אינו החלום האמריקאי – בסצנות בהם נהנים המתנפחים מעושרם החדש לא נרמז ולו במעט שדיכאון הריקנות מתחיל להכות בהם או שיכה בהם אי פעם – אלא הדרך להשגתו, כלומר הפשע. לא צריך להיות גאון כדי לצאת נגד חטיפה, גניבה, אלימות ושאר דברים לא חוקיים.

אקשן אולי יש בסרט, גם אם במינונים שלא מספיקים כדי לבלוט על רקע המהומה שמתחוללת על המסך, אבל אין בו שום מתח – כאמור, לא אכפת לצופים מאף אחת מהדמויות – וההומור שהובטח חמוץ. הבחירה היא בין לצחוק ללבכות, ואם אתם גם ככה באולם ומתכוונים לקחת על עצמכם את האתגר של לצפות בסרט עד הסוף, עדיף כבר לצחוק. אבל זה לא אומר שיש משהו שנעשה בטוב-טעם בסרט הזה.

באדיבות גלובוס גרופ

באדיבות גלובוס גרופ

ובנוגע לבר פאלי המסכנה, שגם נכחה בהקרנת הבכורה ונאלצה להצטלם עם מיני מתלהבים על שטיח אדום כמו בובה: היא מצדה באמת מעט מסכנה, אבל המפיצים בארץ, בכך שעיצבו מחדש את פוסטר הסרט כך שתופיע בו, הם פשוט רמאים. לקרוא לבר "הדמות הנשית הראשית בסרט" זה לא מדויק – שקר קטן ולא מזיק – אבל יש לציין גם שזמן המסך הכולל שלה עומד על שלושים שניות. בעשר מהן היא משחקת את הכוסית המטומטמת, ובעשרים האחרות היא משחקת כוסית זנותית שעושה סקס. אם ההורים שלה גאים בה או לא על התפקיד הזה, זה כבר לא מענייננו, אבל היינו מצפים להשתתפות קצת יותר מכובדת, כי לא נדרש ממנה שום דבר בסרט חוץ מלהיות בלונדינית (החלום האמריקאי הרי) ויפה. לא שהשחקנים האחרים נהנים ממרחב תמרון גדול יותר: אי אפשר לשפוט את ביצועי המשחק של שלושת המתנפחים, עד כדי כך הסרט כמכלול גרוע.

אבל אם כבר שחקנים, דבר אחד שלא מובן לי הוא ההדרה של אנתוני מקי מהפוסטר ומהקרדיטים הראשיים ביח"צ של הסרט. הוא משחק תפקיד במעמד שווה לצד מארק וולברג ודוויין ג'ונסון, ולשם שינוי הדמות שלו מבדרת ואחראית על רוב ההומור בתסריט. מסתבר שזה לא מספיק: הוא לא מופיע בפוסטר בתמונה או אפילו בשם. מה אפשר לומר, אם רק הוא לא היה שחור, אולי ההשמטה הזו הייתה נראית פחות רע.

והדבר המרתיח ביותר: לאחר יותר משעתיים, כשהסוף הרע מגיע סוף סוף, נשלל מהצופים התענוג לראות את המתנפחים סובלים או מוצאים להורג, לאחר שהם היו אחראיים לכל כך הרבה הרס ברוטאלי במהלכו. מה שקיבלנו במקום הוא כתובית ענק שהבהבה על המסך לשנייה לפני שהתגוללו הקרידיטים: "זה החלום האמריקאי". זו כנראה הטפת המוסר הכי חצופה, צבועה ומרגיזה שנראתה בקולנוע אי פעם, במיוחד לנוכח העובדה שהסרט התענג ללא בושה על "החלום האמריקאי" הזה שהיה אמור להתבזות פה בין שלל החורים בעלילה. הוא נהנה מהשטחיות המשוועת של דמויותיו, הוא הציג את הימים שלהם כאנשים עשירים כמאושרים. הוא כמעט רמז ששווה היה לעשות את כל הדרך הארוכה והאלימה הזו אם באמת הפרס הוא חיים כאמריקאי עשיר. ועכשיו הוא משנה את פניו לנו נו נו צבוע ומעוות אפילו יותר ממה שנאלצנו לסבול ב"ספרינג ברייקרס", איתו הוא חולק קווי דמיון לא מעטים. כואב הלב שככה נשפכו 26 מיליון דולר.

בשורה התחתונה: אל תראו את הסרט הזה.

רווח וכאב / Pain and Gain, במאי: מייקל ביי, ארה"ב 2013, 130 דקות.



2 תגובות

  1. רן wrote:

    מפיצים רמאים?? תגגלו PAIN AND GAIN פוסטר ותראו שבכל העולם הפוסטר כולל את בר פאלי במרכזו. בארה"ב הסרט יצא באפריל עם פוסטר שונה אבל מאז בשאר הטריטוריות (מלבד אוסטרליה שם יש פוסטר מיוחד) היא במרכז הפוסטר.

    בנוגע לסרט – הוא הסרט הכי טוב של קיץ 2013. אתם פשוט לא הבנתם אותו. תקראו את הביקורת של נחום מוכיח בNRG הוא מסביר את הכל.

כתיבת תגובה