ביקורת סרט: "צל הימים" – פי 1000 יותר מישל גונדרי

צל הימים מישל גונדרי פוסטר הסרט"צל הימים", עיבודו של מישל גונדרי לקלאסיקה הצרפתית באותו השם מאת בוריס ויאן (בעברית בהוצאת הספרייה החדשה), מביא את עולם הדמיון הצבעוני והמטורף של הבמאי לכדי שלמות עמוסה עד להתפקע. אותו עולם כבש את מעריציו ב"שמש נצחית בראש צלול" וב"מדעי החלום", סרטיו המוכרים ביותר, אך הפעם מוגש אל הצופה בכזו אנרגיה מהממת עד תוקפנות שגם מאלו הותיקים היו כאלו שפשוט נדרסו תחת הגודש. וזה, קחו בחשבון, אחרי שקוצצו מהסרט עשרים וחמש דקות שלמות – עולם שלם במונחי ההשקעה של גונדרי ביצירתו – כשגרסתו הבינלאומית (שהיא גם זו שמופצת בישראל) אורכה מאה דקות בלבד.

העלילה היא הקלאסית והפשוטה ביותר האפשרית: בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים, יד הגורל מביאה עליהם צרה קשה שיכולה למוטט אותם כליל או לחזק את יחסיהם. הצרה הפעם היא מחלה פואטית ביותר: שושנת מים שצומחת לבחורה בריאתה הימנית (כנראה המקבילה למחלת הסרטן הרומנטית הרבה פחות).

צל הימים מתוך הסרטצוות השחקנים הנהדר מונה שמות מוכרים מאוד מעולם הקולנוע הצרפתי. את הבחור מגלם רומן דוריס הנאה, שסוף סוף מצליח לא למזוג מהבעות הפנים המעיקות שהוא יכול לבצע גם בתפקידים סימפטיים ולהיות מתוק ברציפות לאורך סרט שלם. הבחורה היא, כמובן, אודרי טוטו, שזכורה לטובה מתפקידה ב"אמלי" המופתי, שהפך אותה לסמל של הקולנוע הצרפתי ושל צרפת בכלל בכל העולם. אודרי נראתה לאחרונה על מסכינו ב"תרז" כדמות לא כובשת במאת האחוזים, ועושה טוב על הלב לראות אותה שוב במגרש הביתי שלה, הבחורה המתוקה עד טירוף חושים. את משרתו של הבחור, אגב, מגלם בחינניות עומאר סיי (השחור מ"מחוברים לחיים" שהצליח למרות היותו יבש כמו פרוסת לחם קלוי), ואת חברו – הקומיקאי היהודי גד אלמלח. בקיצור, עבודת ליהוק מלהיבה.

הצופה הישראלי הערני מקבל את הרושם שגונדרי מצליח לעבד אל המסך הגדול את עשרות משחקי המילים שאפיינו את היצירה המקורית, אשר חולפים כמובן מעל לראשו ומותירים אחריהם ארומה של עננת בלבול. ועדיין, הוא חייב לעמוד בקצב ולשמור על ריכוז, כך שאין לו זמן להיות מוטרד מכך יותר מדי. בחיי, קשה להביע במילים עד כמה היפראקטיבי ומוטרף הסרט הזה. כל העלילה – הפשוטה למדי, כאמור – נקברת תחת הדמיון של גונדרי, הברקותיו הגאוניות, הניצוץ הייחודי שלו. הקצב שלו פסיכי, ועדיין, כל שוט מוקפד ומושקע עד הפרט הקטן ביותר, כשכמעט כל האפקטים המיוחדים נעשו על הסט עצמו, בלוק ההום-מייד הילדותי הקבוע של הבמאי (שימוש נרחב בטכניקת הסטופ-מושן, לדוגמה). כמובן שזהו קולנוע צרפתי, ולפיכך כל הטירוף הזה הוא בעצם ים של אלגוריות, אבל באמת שאפשר ליהנות מהסרט גם מבלי לנתח אותו או להבין מה מסתתר מאחורי כל דימוי (עבודה קשה ומפרכת).

צל הימים מתוך הסרט 2אלו שלא מכירים את גונדרי יהיו כנראה בשוק בדקות ההקרנה הראשונות, בתקווה שיתאפסו על עצמם ויצליחו ליהנות בלונה פארק החלומי שהוזמנו אליו. אבל שוב, הפעם מנת הסוריאליזם כל כך מוגדלת שגם לחובבי הז'אנר קשה לבלוע אותה, ועוד נושא שמוסיף על כך הוא הביטוי המוגזם והמוחצן של רגשות, מעין קריקטורה של המציאות. הצופים שרגילים לרגש שמבעבע מבין השורות – ומתפרץ רק בסצנת בכי אחת, שתזכה את השחקן/ית במועמדות לפרס יוקרתי כלשהו, בייחוד אם קצצו את שערם לצורכה – יהיו בהלם: צחוק, בכי, צעקות, בלבול, נשיקות פתאומיות, צבעים, צבעים, צבעים.

לאורך רובו הסרט נמצא בהיי מטורף, ואז פתאום דוהר לעבר הסוף העצוב, שנאמן לסיום המקורי של היצירה. בהתאם למזג האוויר שהשתנה, הסרט מאבד את צבעיו ועובר לשחור-לבן. המעוננות הזו, למרבה הפליאה, מלווה את הצופה אל מחוץ לאולם, אבל עדיין לא מצליחה לרמוס את שמחת החיים המתפרצת שבאה לפניה. היא פשוט מוקצנת בדיוק באותה רמה שהאושר שבא לפניה היה מוקצן.

בשורה התחתונה: טריפ מקסים, רומנטי ואינטנסיבי בטירוף אל מוחו של גאון מטורף, אבל הפעם עם יותר שמחת חיים, רומנטיקה, צבעים והיפראקטיביות. חגיגה שתגרום לכם להרגיש שוב את הפרפרים בבטן של ימי הנעורים.

צל הימים / Mood Indigo / L'ecume des jours, בימוי: מישל גונדרי, צרפת 2013, 103 דקות. 



כתיבת תגובה