ביקורת סרט: "בתוך הבית", סרטו של פרנסואה אוזון

בתוך הביתלא צריך לצפות בהרבה סרטים כדי ללמוד שהבחורים השקטים שיושבים בשורה האחרונה בכיתה אף פעם אינם תמימים כמו שהם נראים. כך גם בסרטו החדש של פאנסואה אוזון, בו קלוד (ארנסט אומהאואר), תלמיד בן שש עשרה בבית ספר תיכון בצרפת, מתגלה כבעל כישרון כתיבה וכך בולט מתוך שורות התלמידים חסרי הזיקה הקטנה ביותר לספרות. חיבורו בנושא "מה עשיתי בסוף השבוע האחרון" מושך את עיניו של המורה שלו לספרות ז'רמן (פבריס לוקיני, "הנשים בקומה השישית"): בחיבור קלוד מתאר את הפעם הראשונה בו נכנס לביתו של חברו ללימודים ראפה (כדי ללמדו טריגונומטריה), אירוע בו חשק כבר הרבה זמן. הנער מגיע ממשפחה מפורקת, וכמה כנראה לראות איך נראית משפחה נורמלית מקרוב; אבל מבין השורות עולה ניחוח של ביקורת מתוחכמת כלפי המשפחה הבורגנית ודמויותיה העלובות.

ז'רמן, שמזהה את הכישרון הטמון בתלמידו, מעודד אותו להמשיך לכתוב. אבל לאט לאט העניינים מתחילים לצאת מכלל שליטה: קלוד לא מהסס לשחק בחיי אנשים אמיתיים כדי לספק דלק לכתיבתו, והצופה מתחיל לחשוד שהוא אינו תמים כלל וכלל. נוסף כל כך, הסצנות שבחיבוריו מוצגות לצופה כמציאות – וכשהן משוכתבות, לדוגמה, ההצגה חוזרת על עצמה שוב בתוספת השינויים שהוכנסו. התוצאה היא שהמציאות והפיקציה מתערבבות זו בזו עד שקשה לצופה להבחין ביניהן.

השילוב הזה בין שתי שכבות המציאות, כפי שכבר אפשר לקרוא להן, מתרחש באופן הדרגתי ומעודן, שמדגיש את המצב טורד המנוחה אליו מתפתח הסרט. בכל מקרה, הסרט לא מעורר בצופה יותר מדי אי נעימות (במהלכו): יש בו סצנות שתגרומנה לכם לצחוק בקול רם ואינספור שנינויות שהופכות את הצפייה בו למהנה. גם השחקנים נותנים הופעות מעולות והעיצוב האומנותי אמין ומוקפד.

בשלב כלשהו בסרט לא היה מזיק לי לעצור לרגע ולחשוב, אבל אוזון לא נותן לצופה רגע של מנוחה – בכמה הנקודות הסרט חוצה את גבול הדרמה אל עבר מחוזות המותחן. אבל בשונה ממותחנים, בהם הבעיה באה על פתרונה ובכך מסתיים העניין, "בתוך הבית" דורש חשיבה וניתוח נרחבים כדי להבין אותו כמו שצריך. העצה המרכזית שנותן ז'רמן לקלוד היא לא להתפזר בכתיבתו, אבל אוזון – באופן אירוני או שלא – עושה את ההפך ודוחס הרבה תמות מדושנות ל105 דקות עמוסות. השאלה העיקרית, עד כמה רחוק ילך כותב בשביל כתיבתו, נמהלת בביקורת על החברה הבורגנית, בשאלת המציצנות, בהבחנה בין המציאות לחלום ובנושאים הקבועים של אוזון, כמו יכולתו של זר מוחלט להיכנס לתוך תא משפחתי ולפרק אותו מבפנים וכמובן המיניות. זה היה קצת יותר מדי בשביל צופה ממוצע כמוני, שהיה צריך להתיר בשיטתיות את הסבך שנוצר בראשו אחרי הצפייה כדי להבין מה התחולל מול עיניו. עוד נקודה שלא עוזרת בכך היא אפסיות המידע שמסופק לנו על קלוד, הנער שעורר בי רגשות הנעים בין משיכה, דחייה, סקרנות ופחד (ומגולם באופן נפלא על ידי אומהאואר בן העשרים ושתיים בלבד). אבל מתוך כל זה עולות מסקנות מעניינות ביותר ששוות את המאמץ.

עניין נוסף שכדאי להזכיר לפני סיום הוא שהסרט מבוסס על מחזה בשם The Boy in the Back Row מאת המחזאי הצרפתי ז'ואן מיורגה, ושהעיבוד למסך הגדול חלק ונקי מצרימות.

לסיום: סרט מבריק על הכתיבה, על המציאות ועל הקשר ביניהן, הרווי בהומור, משוחק נפלא ונהנה מהתסריט הכי טוב של 2012 עד כה. חסרונו היחיד טמון בכך שהוא עמוס לעייפה בתמות ובנושאים למחשבה, ולכן לפני הצפייה צריך לקחת בחשבון שהחשיבה עליו והדיון בו אינם בגדר המלצה אלא חובה ושהוא עלול להתגלות כמבלבל ותובעני. אבל אם יש לכם את הכוחות לכך – אל תפספסו.



כתיבת תגובה