ביקורת סרט: "הוואלס האחרון"

הוואלס האחרון"הוואלס האחרון" – תרגום גרוע לTake This Waltz, השם המקורי שגם הוא לא בדיוק מתאים – עורר בי ציפיות לקומדיה רומנטית כיפית לימי הקיץ, כמו שהוא משווק בארץ, ואולי מפני שזה הסרט הראשון של שרה פולי ("המתיקות שאחרי", "הרחק ממנה") שאני צופה בו. שום דבר לא הכין אותי ליצירה העדינה, היפהפייה והעצובה שהוגשה לי בסופו של דבר.

הסיפור פשוט: מרגו (מישל וויליאמס המתוקה), הנשואה באושר כבר כמה שנים לבעלה לו (סת' רוגן), מתאהבת בדניאל (לוק קירבי), אמן אשר גר בהמשך הרחוב. בדרך כלל סיפורים כאלה לא מעוררים אמפתיה, אבל רגישות השיא של הסרט מצליחה לקרוע את הצופה בדיוק כמו שהיא קורעת את הדמות, עד שהוא לא מצליח להבין מה הוא מייחל שיקרה הלאה.

אנחנו נחשפים לשגרת החיים של הנישואים המאושרים בדרכים הכי – הו, הנה המילה הזאת שוב – עדינות: המשחקים המטופשים של בני הזוג, ההתעוררות לבוקר חדש, הרגעים המביכים והכועסים שלהם. ואז נכנסת הדמות החדשה, ובמקום לערער את הכול כמצופה, גם היא משתלבת במחול העדין הזה.

כל השחקנים נותנים הופעות מצוינות, ונראה שמרגישים בנוח כתושבים בשכונת המגורים בטורונטו וכקרובים אחד של השני. למרות שוויליאמס נראית מבחינה חיצונית לא מתאימה לשני השחקנים הגברים הכימיה בינה לבין השניים עובדת, וגם שחקני המשנה – שרה סילברמן, הקומיקאית היהודייה החצופה ביניהם – נותנים את עצמם. הבימוי פשוט מצוין: רגיש, מתעכב על רגעים קסומים ועם זאת אוהב בסופם להטיח בנו את המציאות הכואבת, עד לסצנת הסיום שמביאה לשיא בסינתזה של החלום ושל המציאות. (יש לציין שבסרט כמה סצנות עירום מלאות – הן חסרות כל שמץ של גוון אירוטי, אך עדיין מזכות את הסרט בהגבלת גיל.)

ראוי לציון גם התסריט המעולה, גם הוא כתוב על ידי פולי. רגע אחד, שהופיע גם בטריילר, היה כל כך טעון בעיני שכמעט גרם לי לבכות: המצלמה מתרכזת בפניה של מרגו בעת שהיא אומרת: "Sometimes I'm walking down the street, and the shaft of sunlight falls in a certain way across the pavement, and I just want to cry. And then a second later, it's over. And I decide, because I'm an adult, to not succumb to this momentary melancholy." כמעט טוב מדי בשביל להיכנס לתסריט קולנועי.

רגע לפני הסיום ארצה להעיר על נקודה נוספת שקשורה לשיווק של הסרט בארץ כקומדיה רומנטית: רומנטי הוא בהחלט כן, אבל בנוגע לצד שלו כקומדיה, כמעט בכל הפעמים בהם הקהל באולם החליט לצחוק, אני דווקא העדפתי להתכנס לתוך עצמי ולגלגל בראש את הסצנה שוב. ישנן גם כמה סצנות שנועדו להצחיק גרידא, אבל במקרים המדוברים הצחוק הזה בא בעיני כדי לכפר על המבוכה שהסרט לא מהסס לגרום בהיכנסו לפרטים הדקים ביותר של מערכת יחסים זוגית.

לסיום: ביצועי המשחק המרהיבים של השחקנים מתאימים בצורה מושלמת לבימוי העשיר של שרה פולי, ובצירוף עם תסריט גאוני ופסקול יפהפה יוצרים סרט עדין, עצוב ואנושי עד כאב. מומלץ בחום.



כתיבת תגובה