ביקורת סרט: "סיפורים שאנו מספרים" שובר את הדעות הקדומות שלכם על סרטים דוקומנטריים

סיפורים שאנו מספרים שרה פולי פוסטר הסרט"סיפורים שאנו מספרים" הוא סרטה השלישי באורך מלא של שרה פולי, שחקנית קנדית שעשתה את הבלתי ייאמן והצליחה לעבור ממשחק לבימוי תור שמירה על אהדת הקהל אותה. כשנה בלבד לאחר יצירתה הקודמת, "הוואלס האחרון" (סרט נפלא, עדין ומרגש, אגב), עולה למסכים עבודתה החדשה, והפעם בז'אנר שונה: לא סרט עלילתי אלא דוקומנטרי. מהצפייה בטריילר לא ברור על מי נעשה הסרט הזה, אבל עולה איכשהו הציפייה מאתנו לזהות את הדמות. אתם לא תזהו אותה, וזה בסדר: מדובר באמה של פולי, והסרט כולו הוא דיוקן של משפחתה. למה שיהיה לנו עניין במשפחה שלה, ואיך בדיוק היא מצדיקה סרט באורך מלא עליה, אתם שואלים? שאלה מעולה, שממהרת להיעלם כבר בדקות ההקרנה הראשונות של הסרט, כשהביקורות המהללות שזכה להן מתחילות לקבל הצדקה.

הסרט נפתח בכמה רגעים משעשעים של צילומים ממאחורי הקלעים, כשכל המרואיינים – בני משפחה מדרגה ראשונה ומעלה וחברים ותיקים של המשפחה – מתארגנים לקראת תחילת הראיונות ומסתדרים במקומותיהם. השאלה הראשונה של פולי שוברת את כולם: "אני אבקש עכשיו שתספר לי את הסיפור של המשפחה שלנו, מההתחלה ועד עכשיו, כאילו אני בכלל לא מכירה אותו." תוך כדי שהם מדברים מוקרנים לנו קטעי פסבדו-מקור מהעבר. תוך דקה או שתיים יעלה בכם החשד שהם לא אמיתיים – מי מתעד את בני משפחתו אוכלים, הולכים לים, מדברים בטלפון, משחקים עם הילדים, ועוד בוידיאו? – שיתאמת רשמית רק לקראת הסוף, עם כמה רגעים נוספים של צילומים ממאחורי הקלעים החושפים את עובדת בימוים של הקטעים האלה. זה קצת חבל (לא ניתן להתעלם מהעובדה שהשחזורים האלה עושים את הסרט מצד אחד, אבל אי אפשר לצפות שמשפחה תצלם את עצמה כל כך הרבה מצד שני), אבל היי, לפחות שאר הסרט אמיתי.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

החלק הראשון של הסרט עוסק באמה של פולי, דיאן. בכנות, מדובר באישה מעוררת השראה, וקטעי המקור המבוימים – שזה המקור לציין שהם מצוינים ויוצאים מגדר הרגיל, וגם נראים אמינים להפליא – רק מוסיפים לקסמם של הסיפורים עליה. מדובר באישה אנרגטית שמרבה לצחוק ואוהבת לחגוג, להיות עם משפחתה ולעסוק במקצועה שלה – שחקנית תיאטרון. אבל בגדול ניתן לסכם ולומר שהיא פשוט אוהבת את החיים במין דרך מקסימה וייחודית. לגמרי מודל לחיקוי (בקטע הזה).

דיאן מצטיירת כאישה מאוד מוחצנת שנושאי הדיבור שלה הם בדיוק מה שעובר עליה בחיים כרגע, אבל מסתבר שהיו גם כמה דברים שהיא הסתירה. וכך אנו מתקדמים אל החלק השני והמעניין של הסרט, העוסק בשאלה הטלונובלית מי הוא אביה של שרה. לא ארחיב עוד על קורות משפחתה של פולי כדי לא להרוס את הצפייה – מדובר אמנם בסרט דוקומנטרי על קורותיה של "סתם" משפחה, אבל הוא מצליח למתוח, למרבה ההפתעה – רק אומר שהייתה במשפחה בדיחה קבועה לגבי זהותו של אביה של שרה, אך בהגיעה לגיל בגרות היא מאסה בבדיחות ויצאה לחקור מי הוא אביה האמיתי.

שרה פולי (מתוך הסרט)

שרה פולי (מתוך הסרט)

שרה היא חוקרת יסודית וחטטנית, וגילוייה נפרשים לפנינו לאט לאט עד הפתרון. החומרים שהיא מחלצת כל כך טובים שבחצי השעה האחרונה של הסרט חשבנו שהנה הוא נגמר לפחות עשר פעמים (מפני שסרטים נגמרים במשפטי שיא ובמסקנות). הצופים לומדים להכיר ולאהוב את המשפחה, להתרגש ברגעים שבהם המרואיינים על סף בכי (אין הרבה כאלה, אבל כשהם כבר כן קורים זה נעשה בעידון ולא בברוטאליות) ולצחוק ברגעים המשעשעים (כאלה יש דווקא לא מעט).

בניגוד למה שעלול להירמז, מרכז הסרט הוא לא הסתירות בין הגרסאות השונות לסיפורים, אלא הסיפורים עצמם; והסיפורים עצמם מאוד אנושיים ומעניינים. למרות שהמבנה שלו יכול היה להיות טוב יותר, הוא שומר את קו העלילה מהודק מספיק כדי לא לבלבל את הצופים. כתוצאת לוואי הרבה נושאים צדדיים פורים זוכים להתעלמות, אבל לצופה יש מספיק מידע כדי לנתח אותם בעצמו לאחר הצפייה.

בשורה התחתונה: סרט ששובר את כל הדעות הקדומות שלכם על סרטים דוקומנטריים: מעניין להפליא, מקסים, אנושי, אישי, מצחיק ומרגש (אבל בלי להכריח אתכם להתרגש). ולו רק בזכות העובדה שהוא גורם לכם לחוש חיבה ואינטימיות כלפי אנשים שמעולם לא פגשתם, שווה לתת לו צ'אנס.

הסיפורים שאנו מספרים / Stories We Tell, בימוי: שרה פולי, קנדה 2013, 108 דקות.



כתיבת תגובה