ביקורת סרט: חלודה ועצם

r&b_pos-1הערה: בשונה מבדרך כלל בביקורות של "אנשי הספר", הביקורת הזו מכילה כמה ספוילרים.

 

"חלודה ועצם" הוציא אותי מאזור הנוחות שלי. הוא נפתח עם שני הגיבורים שלנו, עלי וילדו הקטן, החמוד והבלונדיני, שיוצאים מבלגיה לצרפת כדי לחיות עם אחותו של עלי ובעלה כמעין משפחה. בדרך לשם אנחנו מתוודעים לעובדה שהם עניים חסרי כול. עלי מוצא לעצמו עבודה ראשונה כמאבטח בפאב, ומתיידד חלקית עם סטפני, בחורה ברונטית שמסתברת להיות מאלפת לווייתנים למופעי קרקס. עד כאן הכול בסדר, מבחינתי, אבל לא עוברות עשרים דקות וללא שום התראה מוקדמת הבחורה מאבדת את שתי הרגליים בתאונת עבודה והופכת לנכה. כאילו שזה לא מספיק, קצת לאחר מכן עלי מתחיל למצוא את עצמו בעסקים המפוקפקים של התאבקויות רחוב – בצד של המתאבק.

סביר להניח שלא הייתי טורח לצפות בסרט אם היה ידוע לי מראש שנכות והיאבקות מקבלות בו כל כך הרבה זמן מסך, אבל אני שמח שלא קראתי עליו כלום לפני הצפייה (מלבד זה שהוא התקבל יפה בכל העולם). הייתי מפספס סרט עשוי נהדר, שגולת הכותרת בו היא הבימוי הנפלא של ז'אק אודיאר.

"חלודה ועצם" נושא אופי נטורליסטי למדי – הדמויות עניות או נכות, הגיבור הראשי הוא טיפוס אידיוט קמעה שעוסק בעניינים מפוקפקים, ואפילו הסוף שלו, שהשאיר רושם הפי-אנדי-הוליוודי מדי אצל חלק מהצופים, לא הרס בעיני את הנטורליזם שלו. אצלי בפה הוא בכלל השאיר טעם די חמוץ, הפי אנד עקום שעל פניו מציג את הצלחתן של הדמויות ומצד שני נתן לי את הרושם שזו הצלחה בתחום לא מוצלח.

הצילומים יפהפיים ומעבירים בצורה מושלמת את האווירה הנכונה לכל סצנה; קייטי פרי תושמע ברגעים הנכונים, מוזיקה איכותית יותר באחרים, והכי חשוב, כשצריך – לאורך קטעים נרחבים מהסרט – פשוט אין פסקול. וזה מעולה; מכניס את הצופה למציאות של הסרט בסצנות מסוימות, או מועך לו את הלב באחרות. ראויה לציון הסצנה המצמררת והבלתי נשכחת בה סטפני מתעוררת בבית החולים, ומגלה שקטעו לה את הרגליים כשהיא נופלת מהמיטה אל הרצפה ומנסה לזחול עליה תוך כדי שהיא צועקת "מה עשיתם לרגליים שלי, מה עשיתם לרגליים שלי?".
מטיאס שונרטס ומריון קוטיאר מפגינים ביצועי משחק מעולים, והאפקטים האומנותיים של הרגליים הקטועות אמינים כל כך שממש שקלתי ברצינות את האופציה שדווקא הרגליים שהיו לה בתחילת הסרט הן האפקטים. (הנה לינק לסרטון מדהים בו מודגם כיצד עשו זאת – אם אתם מתכוונים לצפות בסרט כדאי לכם לראות אותו רק אחרי הצפייה.)

"חלודה ועצם" הוא סרט עם ביצים: כמו בחיים, כל דבר יכול לקרות בו לכל דמות לאורך כל הסרט. אבל הוא גם סרט עם תקווה: תהליך השיקום שסטפני עוברת עם עלי בו היא לומדת לחיות עם נכותה באמת נגע ללבי, מה שלא הצליח לעשות "מחוברים לחיים" הגרוע, אחד הסרטים הצרפתיים הבודדים שראיתי לאחרונה ולא אהבתי. לצד הדרמה הוא גם לא שוכח לשמור על עניין ולהצחיק מדי פעם, ולמרות שהתסריט שלו לא מבריק, אהבתי את האווירה הצרפתית שלו ונכנסתי אליה לגמרי. אי אפשר שלא להעריך אותו, וגם אם אפשר לבקר את הכיוון אליו הוא הולך עלילתית, הוא כן הזיז בצופים משהו. חובה לחובבי הקולנוע הצרפתי, כמובן, ומומלץ גם לאלו שלא.



כתיבת תגובה