ביקורת סרט: ״הרשות החמישית״ לא מממש את הפוטנציאל

הרשות החמישית פוסטר הסרטזה התחיל בפברואר 2010 – ההדלפה הגדולה בהיסטוריה. 250 אלף מסמכים דיפלומטיים סודיים של ממשלת ארה"ב שוחררו לציבור לקריאה חופשית. ההדלפה גרמה לסערה בכל העולם, ובכלי תקשורת רבים מיהרו להסתער על החדשות הטריות. אם הסיפור הזה עדיין לא מצלצל לכם מוכר, השם הבא יעזור לכם להיזכר – ויקליקס, הוא האתר שפרסם את כל אותם המסמכים.

ויקיליקס נוסד בשנת 2007 כדי לפעול נגד משטרים טוטליטריים שונים, ובמטרה להעלות מודעות לדיכוי של אזרחים ברחבי העולם. במסגרת פעילותו נחשפו והודלפו לויקיליקס אינספור מסמכים סודיים ורגישים המעידים על זוועות ומחדלים שקרו בשלל מדינות, כולל מדינות "מפותחות" לכאורה, כמו ארצות הברית.

מאז הקמתו, הפך ויקיליקס לשם דבר בתחום ההדלפות והחדשות, ואף זכה בפרסים בינלאומיים בתחום התקשורת. בו זמנית, התעוררה גם ביקורת רבה נגד אופן פעילותו של האתר והפרסום הבלתי מבוקר של מסמכים סודיים שהוא מאשר.

וכמו תמיד אחרי הצלחות מסחררות, מישהו בהוליווד החליט שהגיע הזמן לעשות על זה סרט, וכך נולד הרעיון של הסרט "הרשות החמישית". בבסיסה, "הרשות החמישית" מנסה לתאר לנו הצופים את שרשרת האירועים שהפכה את ויקיליקס לתופעה שהוא – מהקמת האתר על ידי האוסטרלי ג'וליאן אסאנג', וכמובן דרך ההדלפה הגדולה בהיסטוריה בפברואר 2010.

עוד לפני שנדבר על הסרט עצמו, כדאי להזכיר את המחלוקת שהסרט יצר עוד לפני יציאתו. בינואר 2013, ג'וליאן אסאנג', מקים האתר, התבטא בחריפות כנגד הפקת הסרט. הוא טען שלפי התסריט שהגיע לידיו (בכל זאת, הבחור הקים אתר הדלפות, תנו לו קצת קרדיט) הסרט מסתמן כ"מתקפת תעמולה" כנגד ויקיליקס. הוא המשיך לטעון כנגד הסרט ואף הדליף את התסריט שלו בויקיליקס, כדי שהעולם ישתכנע בצדקתו. הוא לא ממש הצליח לטרפד את יציאת הסרט, אבל לפחות הוא ניסה.

אז אחרי כזאת הקדמה ארוכה שעוררה, לפחות בנו, תיאבון לסרט – האם הוא עומד בציפיות? בשורה התחתונה – לא ממש.

הסיבה המרכזית לכך היא שפשוט קשה להבין אותו. הסרט מתיימר להציג ציר זמן של אירועים, שמובילים בסופו של דבר להווה ומסבירים את תופעת ויקיליקס, אבל בפועל הוא לא נותן לכל האירועים מספיק זמן מסך והסברים מספיק משכנעים. כך יוצא שאנחנו מקבלים תוצר חצי אפוי שאמור לייצג את המציאות, והתחושה פשוט לא שלמה מספיק.

המהירות שבה הסרט נע לא מספיקה בשביל להבין באמת את כל התהליכים שקורים בו, ולמרבה הצער התחושה הזאת נמצאת כמעט לאורך כל הסרט, למעט סצנות טובות מעטות שמתעלות על השאר.

אבל אם הזכרנו סצנות טובות, ננסה להתמקד גם בדברים הטובים בסרט, למרות שהם מעטים. נקודת האור הבולטת ביותר היא כמובן בנדיקט קאמברבאץ', שמשחק את ג'וליאן אסאנג'. קאמברבאץ' פשוט מדהים אותנו בכל פעם מחדש, והוא מצייר בעבורנו פורטרט נהדר ואמין של דמותו של מקים האתר. ללא ספק מדובר בשחקן שפשוט כיף לראות על המסך.

נקודת אור נוספת, גם אם פחות בולטת, היא הדילמות שהסרט מציף. אמנם לא מדובר במשהו חדשני שתגידו עליו "וואו", אבל כן מדובר בסוגיות מעוררות מחשבה – האם יש לפעול למען שקיפות בכל מחיר? גם אם חיי אדם יכולים להיות בסכנה?

אבל, בסופו של יום – הרשות החמישית הוא לא יותר מסרט בינוני וחצי אפוי, שקשה להתחבר אליו ולהבין אותו. גם בנדיקט קאמברבאץ' המצוין לא מצליח להעלות אותו מעל גובה הסביר, וזה חבל, כי היה לו המון פוטנציאל.

"הרשות החמישית" / “The Fifth Estate”, בימוי: ביל קונדון, כתוביות מאנגלית, 2013, 128 דקות. מאמר מאת מתן עבודי.



כתיבת תגובה