קריר למדי: ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לא מצדיק את המוניטין שלו

כחול הוא הצבע החם ביותרקבוצה של אנשים מבוגרים – חלקם אפילו קשישים – יושבת בחדר חשוך. על המסך מוקרנת סצנת פורנו לסבי לוהטת. אלא שהמכנסיים שלהם לא מופשלים, ואף אחד לא נוגע באיבר מינו, או בחלציו, חלילה. הם נמצאים בקולנוע לב, אחרי הכול, לא בקולנוע פורנוגרפי מלוכלך בפינה מוזנחת של העיר.

זאת בערך התמונה שמתקבלת בתחילת סצנת הסקס הדומיננטית והכה מדוברת של "כחול הוא הצבע החם ביותר", הסרט החם ביותר בבתי הקולנוע כרגע, שזכה לשבחים מכל פה ואף קטף את פרס דקל הזהב האולטרה יוקרתי בפסטיבל קאן. בהתחלה כל אחד יושב בשקט ומנסה לא לבלוט בשטח. כמה צופים קשישים נבוכים מוציאים את הפלאפון החדיש שלהם ומשתשעים איתו קצת. אחר כך מתחילים הצחקוקים הנבוכים, שהופכים לצחוק של ממש. אני לא יודע מה הסצנה הזו תעורר אצל צופים שלא נמשכים לנשים, אבל לאלו שכן, היא דווקא סבבה, גם אם קצת מוזר לצפות בה בפורום הזה.

בשלב כלשהו ההתרגשות שוככת, אבל הסצנה ממשיכה. שבע דקות היא ממשיכה, בפירוט רב ובתשוקה מדהימה. אי אפשר שלא לתהות איך לעזאזל פיתה הבמאי את השחקניות להופיע בעירום מלא ובבוטות כזאת בסצנה פורנוגרפית לחלוטין, ורק הגילוי לאחר הצפייה שהן לבשו כיסויים מבד על איברי המין (שנראים אותנטיים למדי, יש לציין) משכך קצת את התהייה.

עכשיו כששמנו את נושא סצנת הסקס מאחורינו, אפשר להתחיל לדבר על הסרט. "כחול הוא הצבע החם ביותר" – או "חיי אדל פרקים 1+2", במקור הצרפתי – היה אמור להיות יוצא מגדר הרגיל, ולא רק באורך שלו – שלוש שעות עגולות – אלא גם באיכותו. הוא לא. הוא סרט נחמד, לא גרוע, אבל לא מתקרב אפילו לעשירייה של הסרטים הטובים ביותר של השנה. באמת שלא ברורה ההתלהבות המוגזמת ממנו.

העלילה בקצרה, שכן רובכם בטח מכירים אותה: כשמבטיהן של אדל התיכוניסטית ואמה הסטודנטית לאמנות נפגשים במקרה ברחוב משהו זז אצל שתיהן. אמה היא לסבית מוצהרת, לאדל היו התנסויות מינוריות עם בנים ועם בנות, אבל היא לא עוד מוצאת את מקומה. הזמן עד שמתפתח בין השתיים רומן הוא קצר.

כחול הוא הצבע החם ביותר מתוך הסרט

סצנה אחת במצעד הגאווה היא הכי הרבה שתקבלו בכל הנוגע לנושא ההומוסקסואלי. מתוך הסרט

הסרט עוקב אחרי חייה של אדל משנתה האחרונה בתיכון עד כמה שנים קדימה, כשהיא כבר מימשה את רצונה להיות מורה וחיה את חייה כבוגרת. יש לו שלוש שעות כדי ליצור אינטימיות בין הצופה לבין אדל, אבל הוא לא צריך אותן: חצי שעה של צילומי התקריב הקיצוניים של קאשיש היו מספיקים. אנחנו רואים את האוכל שאדל לועסת בפה פתוח, את הרוק שנוזל מפיה כשהיא ישנה, את השדיים שלה, את השיער שלה, אפילו את הואגינה שלה. בסוף הסרט תכירו כל סנטימטר בגוף של אדל כאילו הייתם נשואים. הוא מתאמץ כל כך להציג אותה באופן אותנטי שהוא כבר חורג מגבול האותנטיות.

אלא שדווקא בסצנות הסקס אין תקריבים על פניהן של השחקניות. מעניין. את השאלה על איך סרט לסבי יכול להיות אמין כשיוצריו הם במאי הטרוסקסואלי ושתי שחקניות הטרוסקסואליות נניח בצד, ונתמקד באופי היחסים בין אדל לאמה, שבבסיסם עומד היבט אחד: הסקס. אז למה אנחנו צופים בואגינה שלהן, בשדיים, בגופיהן המיוזעים שעה שהן עושות סקס לסבי בכל תנוחה אפשרית שלא כוללת אביזרי מין – אבל לא בפנים? גם אם נחליט שאכפת לנו מהסקס, למה עוברות שבע דקות בלי איזה קלוז-אפ מתבקש על פניהן? גם ככה לאורכה של הסצנה הזו אין הצדקה מעבר לפרובוקציה, אבל זה כבר מעצבן.

בכל הקשור לטיפול במערכת היחסים של השתיים הסרט חלש במיוחד. אנחנו לא רואים אותן מדברות, לא רואים איך הן "מתרגלות" אחת לשנייה, איך מערכת היחסים ביניהן מתפתחת. אנחנו בעיקר רואים אותן מביעות תשוקה פיזית האחת לשנייה. וזה כבר מפסיק לעניין בשלב כלשהו. לזכותו של הסרט ייאמר ששלוש השעות שלו עוברות בנעימים ושהוא לא משעמם, אבל הוא היה יכול לנצל אותן כדי לחפור קצת לעומק. וחוץ מזה, הוא התכוון להעביר לצופה את המועקה האווירתית באמצעות אורכו, אבל זה לא עובד.

כחול הוא הצבע החם ביותר מתוך הסרט 2

מלא תקריבים. מתוך הסרט

ניסיון נוסף שלו שמתפקשש הוא הניסיון להימנע מקלישאות שנלוות לסיפורי אהבה הומוסקסואליים, עד כדי כך שהסרט כמעט ולא מתייחס לנושא הזה. ולא רק אליו: הוא מדלג בחינניות מעל כל כך הרבה קונפליקטים שבתום ההקרנה תתהו בקול על מה בעצם הוא דיבר במשך שלוש שעות אם לא על הנושאים החשובים האלה. כמה דוגמאות: אדל מסתירה את הזוגיות שלה עם אמה ממשפחתה, שלא תקבל אותה, ובכלל, סביבתה בגיל התיכון לא בדיוק מקבלת הומוסקסואלים בזרועות מושטות; ועדיין, היא לא עושה שום עניין ממגע מיני עם אישה ומזוגיות עם אישה. נו באמת, זה אף פעם לא קורה ככה, ואת זה יוכלו לומר צופים שעברו את התהליך הזה בעצמם וגם צופים שלא. כשהקשר בין השתיים מתחיל אמה כבר נמצאת בקשר זוגי עם מישהי, אבל הוא פשוט נשכח כבר בסצנה הבאה, וכל עניין הבגידה מתפייד. שנים עוברות ואדל בטח הייתה צריכה לצאת מהארון ולהתמודד עם תגובות החברה, אבל זה פשוט לא מעניין את קאשיש. התפתחות מערכת היחסים של השתיים? גם מזה לא תקבלו כלום. גם ככה אין לסרט הזה ממש עלילה, אז גם להתעלם מקונפליקטים?

שבחים רבים חולקו לאדל אקסרקופולוס (המגלמת את אדל, לא ברור מי הביצה ומי התרנגולת), שעברה בן לילה מאלמונית לכוכבת קולנוע מבוקשת. גם הם לא מובנים. ההשוואה בין המשחק שלה לבין המשחק של קריסטן סטיוארט בסדרת "דמדומים" מוגזמת – ההשוואה בין המשחק של סטיוארט לבין משחק של מקרר בסצנה שמתרחשת במטבח מוגזמת – אבל היא תצוץ בתודעה (לפני שתודחק, כי אחרי הכול, לא נעים). היא די קפואה לאורך הסרט, ובכלל, נראית קצת משועממת או רפת שכל. ביצועיה מחווירים לעומת אלה של עמיתתה ליה סיידו, המשחקת את אמה. סיידו בורכה בפנים ובעיניים שיכולים להעביר רגשות בבהירות מדהימה בעזרת מבט אחד או הבעת פנים קלה, ונראה שהייתה צריכה לצאת מעורה ממש בשביל התפקיד הזה.

כחול

רק סקס. מתוך הסרט

אפרופו דרישות התפקיד, יוזכר כי לאחר שהבמאי ושתי השחקניות חלקו את הפרס הראשון בפסטיבל קאן השנה היחסים ביניהם קצת הבאישו, והתפתחו לאחר זמן לא רב לפסטיבל השמצות מלוכלך למדי על דפי העיתונים. סיידו סיפרה שההפקה הייתה סיוט, שקאשיש התעלל בשתיים ושלעולם לא תעבוד איתו שוב. קאשיש, בתורו, קרא לה מפונקת ובכיינית, ובסופו של דבר אפילו הכריז שכבר היה עדיף שהסרט לא ייצא בכלל. העיתונות חגגה על זה לא רק כי יש דם ודם זה טעים, אלא גם כי ההתכתשות הזאת נושאת מטען חברתי-פוליטי בצרפת, בעקבות השתייכותה של סיידו למשפחה לבנה מיוחסת, והיותו של קאשיש מהגר מצפון אפריקה שתמיד הרגיש כמו נטע זר בצרפת ובתעשיית הקולנוע שלה. בקיצור, שמח, ויחסי ציבור בחינם.

נושא חיצוני אחד אחרון לפני סיום: הגבלת הגיל שהסרט זכה לה בישראל היא 16 ומעלה. נער בן שש עשרה ויום יוכל לראות את הסרט מתי שמתחשק לו, גם בשתיים בצהריים. אבל "זרים על שפת האגם", סרט הומוסקסואלי נוסף שרץ על המסכים בישראל כיום, זכה להגבלה המחמירה ביותר: מגיל 18 ומעלה והגבלה על שעות ההקרנה מ22:00 ואילך. שני הסרטים האלה בוטים מינית באותה רמה – "כחול" אפילו טיפה יותר, כי הוא ממש מציג את איברי המין, ולא רק את הסקס – אבל זכו להגבלות שונות. למה? ניחשתם נכון: נשים שעושות סקס זה לא אישיו, אבל גברים? בכלל, מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר עירום בקולנוע? יש לנו פוביה מזה. באופן הכי ישיר שאפשר, הגבלות הגיל האלה מסגירות צביעות ואפילו קצת הומופוביה (גברית). וזה עוד בלי לדבר שההגבלה מ16 ומעלה רכה מדי בשביל הסרט הזה.

אז למה בעצם "כחול הוא הצבע החם ביותר" הפך למדובר כל כך? במקום עלילה וקונפליקטים יש בו עוד ביטויים לאובססיה של הצרפתים למזון ולסקס; חזון אומנותי מבריק בבימוי, רגישות מיוחדת או סינמטוגרפיה יוצאת מגדר הרגיל אין בו; על התייחסות ראויה לנושא ההומוסקסואלי הוא בכלל לא חושב. הוא לא סרט גרוע, יובהר, אבל הוא ממש לא יצירת המופת שעשו ממנו. כנראה ששתי בחורות מתרחמנות על המסך הן פשוט נוסחה בטוחה להצלחה.

כחול הוא הצבע החם ביותר / Blue Is the Warmest Color, במאי: עבדלעטיף קאשיש, צרפת 2013, 179 דקות.



תגובה אחת

  1. […] את המין עצמו הסרט מצלם, אם כי לא בפירוט גרפי כמו ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", אלא בלי להראות כמעט שום עור (בדיוק כמו שהוא סרט […]

כתיבת תגובה