שש פעמים: ביקורת על הסרט ודיון בעקבותיו

שש פעמים פוסטר הסרטלא ברור לי למה שאנשים ירצו ללכת לצפות בנערה נאנסת שש פעמים, אם לומר זאת בפשטנות ובקיצור נמרץ, אבל משיחות סרק עם מדגם רנדומלי של אנשים עלה כי לא רק חובבי קולנוע "איכותי" רוצים לראות את "שש פעמים", אלא כמעט כולם. אחרי הצפייה מסתבר שיש להם סיבה טובה.

אל הסרט הזה באתי עם כמות נאה של אנטגוניזם, ולפני שאסביר למה, זה המקום לגילוי נאות, שמקנה לביקורת הזאת משנה רלוונטיות: עבדכם הנאמן בן שבע-עשרה. כששאלתי צופים נלהבים על מה הסרט, שמעתי את התשובה "עליך". יכול להיות שחיי הם לא הדוגמה הטובה ביותר לחייו של נער ישראלי ממוצע, אבל החיים שלי רחוקים במידה שלא תיאמן ממה שחלק מהמבוגרים מדמיינים להם בשבלוניות. סקס, סמים ורוקנ'רול? לא בדיוק. כן, בוודאי שאני מודע לכך שדברים כאלה קורים, והשיחות בין הבנים שמגיעות לאוזניי במהלך טיולים שנתיים בהחלט מזכירות כמה מהדיאלוגים שהסרט משחזר באופן אמין כל כך, אם אפשר לכנות את השיחות הדלות והעלובות שלהם דיאלוגים. אני מכיר באופן אישי דמויות שמעורבות בעסקים דומים לאלו המתוארים בסרט. ובכל זאת, כשאני יוצא לבלות אנשים לא נאנסים על רחבת הריקודים, רחבת הריקודים, והאקשן העיקרי בשירותים הוא המגוון הענק של הסטיקרים שמודבקים על הניאגרה.

אז למרות שהמקרה האמיתי עליו מבוסס הסרט התרחש בבית הספר הקרוב לזה שאני לומד בו (וכנראה שהיה יכול באותה מידה להתרחש גם בזה שלי), לא רק שלא באתי אל "שש פעמים" בתקווה לצפות בשרטוט נוקב של המציאות שאני חי, אלא באתי בידיעה ברורה שאצפה בשרטוט נוקב של מציאות רעה שכולם חושבים שאני חי. ואכן, בהתחלה, בכלל לא אהבתי את הסרט. אבל לאט לאט הוא הצליח להמיס אותי. ממש כמו שגילי, הדמות הראשית שלנו ("גיבורה" תהיה אולי מילה קצת גדולה מדי), אומרת "לא" אבל נחדרת בכל זאת, גם אני סירבתי לסרט, אך הוא נכנס ללבי בכל זאת. מצד שני, השלכותיו של האונס הזה, לשם שינוי ובאופן חד פעמי, הן דווקא חיוביות.

גילי, נערה בת שבע עשרה, היא, בואו לא נקרא לזה בשמות יפים יותר, השרמוטה של השכבה. זו שתשכב עם כל אחד מתי שרק יתקשרו אליה. גילי עברה לבית הספר הנוכחי שלה מבית ספר אחר מפני שריכלו עליה שהיא פריקית, אבל כעת היא נחושה להתקבל לחבורת המקובלים בדרך היחידה שהיא מכירה: סקס.

סיון לוי, מתוך הסרט

סיון לוי, מתוך הסרט

התקציר הפשוט הזה מכיל כמה אי דיוקים, או, יותר נכון, נקודות שהתסריט מעדיף שלא להבהיר לגמרי. האם גילי רק רוצה להתקבל לחברת המקובלים או שהיא פשוט צמאה לאהבה, לחיבה, למחמאות? האם הסקס הוא באמת הדרך היחידה שיש למתבגרת כדי לטפס בסולם המעמדות החברתיים (לא, אבל אולי זו הדרך היחידה שגילי מכירה), או שזו פשוט הדרך שקרצה לגילי כקלה יותר מהשאר?

בנוסף, לצד העיסוק בסקס, הסרט זורק חצי מילה בשני כיוונים נוספים, ומעדיף שלא להרחיב יותר עליהם – החלטה הגיונית בהתחשב במסגרת הזמן שעומדת לרשותו, אך גם כזו שממקדת את הדיון לנושא אחד באופן מהודק מדי.

הראשון הוא היחסים הבין-משפחתיים: נאמר לנו שגילי ואביה לא דיברו כבר כמעט שנתיים, למרות שהם גרים באותו הבית, ובסצנה אחרת רואים את גילי מתעצבנת קלות על אמה וממלמלת לעצמה "מטומטמת" בקול שהוא אמנם לא צעקה אך הוא רם בדיוק מספיק כדי שגם אמה תוכל לשמוע אותו. האם ההתנהגות שלה מושפעת מהחיים במשפחה הלא-מאושרת והלא-לגמרי-תקינה שלה?

השני הוא השפעת המעמד הסוציו אקונומי: בעוד המקובלים חיים בוילות, גילי גרה בבניין דירות רגיל, ומשקרת לבנים שהיא גרה בוילה שעומדת מול הבניין שלה. האם המעמד הסוציו אקונומי שלה גורם לה לרגשות נחיתות? האם ההתנהגות הגועלית של הבנים שאונסים אותה, אשר מקורה כמובן בחינוך שהם קיבלו, קשורה לעושר של משפחתם?

בכלל, הסרט לא מדבר על הסיבות לתופעה שהוא מתאר. תרבות הסקס, בה ילדים בני עשר כבר צופים בפורנו? הזנחה של הילדים מצד ההורים, שמעדיפים להעביר את זמנם בעבודה ולעצום עין גם אל מול סימנים גלויים שמשהו פה לא בסדר? מעמד האישה הבעייתי גם בחברה המודרנית שלנו והאדרת המאצ'ואיזם? הרוע הידוע שיושב עמוק בתוך ילדים ובני נוער, ואולי גם בתוך כל בן אנוש? כל המצוינים לעיל?

אולי, ואולי לא. הסרט פשוט מציג מציאות, ומשאיר את כל שאר העבודה לצופים. לזכותו ייאמר שהוא עושה זאת מצוין – החזון האומנותי של הסרט מדויק ומתאים להפליא לנושא בו הוא עוסק, והוא גם יצירה היפר-ריאליסטית באופן שרק בני נוער כנראה יוכלו להעריך. הדיאלוגים בסרט ממולמלים, דלים וגסים? ככה זה במציאות. שתייה מוגזמת לשכרות? ככה זה במציאות. רצים לקנות פוסטינור לאחר מעשה? ככה זה במציאות. לא של כולנו, אבל כשזה קורה, ככה זה קורה.

גם את המין עצמו הסרט מצלם, אם כי לא בפירוט גרפי כמו ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", אלא בלי להראות כמעט שום עור (בדיוק כמו שהוא סרט פוליטי בלי לומר מילה אחת על הכיבוש או על יחסי יהודים-ערבים). לא, זה לא נוח לצפייה. כן, יש רגעים מצחיקים פה ושם, אם כי הם לא מצחיקים כבדיחה מכוונת של התסריט אלא פשוט כרגע משעשע בתוך המציאות העגומה. אבל מדובר בסרט כבד.

התענוג היחיד שהצפייה בו תפרגן לכם היא ביצועי המשחק המדהימים של הקאסט האנונימי, ובראשו כמובן סיון לוי בתפקיד הראשי. לוי זכתה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר, בזכות ולא בחסד. ההופעה שלה מהפנטת, ממגנטת, אמינה, שוברת לב. לא תראו לאורך כל זמן ההקרנה עווית אחת שלא במקום, משום שחקן. לא צחקוק אחד, לא שורה אחת שחורגת מחוקי הקיום הלא כתובים של המיקרוקוסמוס בו מתרחש הסרט. וזה לא קל, גם כי משחק טוב זה לא דבר מובן מאליו, וגם כי לצלם סרט כזה נראה לי לפחות כמו גיהינום קטן. אבל היא בולטת מעל כולם, ללא ספק, ומביאה את אחד מביצועי המשחק הטובים ביותר שנראו בסצנת הקולנוע הישראלי.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

היא גם עומדת בגבורה בבחירתו של התסריט לא לפתוח צוהר למחשבותיה של גילי (כמו שפרנסואה אוזון עשה ב״צעירה ויפה״, סרט נוסף גם אם שונה לגמרי על נערה ועל מין), שדווקא מתגלה פה כנכונה וכמעוררת לדיון. גילי היא דמות מורכבת מהצפוי שאי אפשר להתייחס אליה באופן חד משמעי. אנחנו בזים לה, אוהבים אותה ומרחמים עליה, הכול באותה העת. שאר הדמויות, לעומת זאת, מעוצבות בדיוק לפי השבלונה, כדי לא להפריע בניואנסים קטנים למסר שהסרט רוצה להעביר. זה אמנם אפקטיבי, אבל היה שווה להפחית מהאפקטיביות של הסרט ולהעלות את ערכו כיצירה קולנועית.

הסרט, אשר בנוי באופן לא לינארי, עוקב אחרי שישה מפגשים מיניים של גילי עם בנים אחרים. הראשון ביניהם אמנם מתאר ניצול, אך אי אפשר לקרוא לו אונס. מהשני והלאה, כל השאר הם אונס לכל דבר. וזו בדיוק הסיבה שכדאי שתראו את הסרט הזה: כי יכול להיות שתחשבו שלא כל החמישה האחרים מתארים אונס. אבל זה מה שזה: אונס על ידי אנשים שאתה מכיר, שקרובים אליך. אונס שבו ה"לא" ממולמל ולא נצעק, שבו לא מופעלת שום אלימות משום צד, אבל שבו ה"לא" עדיין זוכה לביטול ובכך הופך את המעשה כולו לפסול ואף נפשע. אונס שהוא לא אימפולסיבי משום צד – לא מצד הבנים, ולא מצד גילי, שלא מסתפקת רק בסקס כדי להשיג את מטרתה, אלא גם לא שוכחת לטפל במסע יחסי הציבור הנלווה לכך בדרכה אל הצמרת שהיא רוצה להגיע אליה כבר, נמלה קטנה ועמלה בדרכה אל צמרת דמיונית ושקרית.

שום דמות גברית לא יוצאת טוב בסרט הזה, ולמען האמת, גם שום דמות נשית לא. להאשים את הקורבן באונס של עצמו זה פשוט לא נכון ולא מוסרי, אבל כן תתעצבנו בשלב כלשהו על גילי, שנראה שפשוט נכנסת לגוב האריות מתוך כוונה תחילה ובידיעה שמשהו רע עומד לקרות. יש צופים שיכנו גם את הבנים קורבנות – לא של אדם ספציפי, אלא של משהו רחב ומפחיד הרבה יותר.

שש פעמים מתוך הסרט 1

מתוך הסרט

אז רצוי שתראו את "שש פעמים". אפשר לומר שהסרט יצא בעיתוי מושלם – בדיוק כשפרשת גולן והקטינה התפוצצה – אבל האמת היא שהוא היה רלוונטי גם אם היה יוצא לפני שנים, ולצערנו, נראה שיישאר רלוונטי גם בעוד שנים. ההקרנה הראשונה שלו הייתה בכלל לפני שנה וחצי, ורק עכשיו הוא זכה להפצה מסחרית (בארץ – וגם בעולם). לכן גם העובדה שהוא מבוסס על מקרה אמיתי לא משנה – זה גם ככה קורה כל הזמן. הפרדת הרשויות בין כתיבת התסריט (רונה סגל, אישה) לבימוי (יותר גורפינקל, גבר), כנהוג בחו״ל, יוצרת שילוב פריך שמצליח להוסיף קצת עומק לנקודות השטוחות של הסרט, אשר מתרכז במלוא אונו בלהעביר את המסר שלו, לעתים על חשבון איכותו הקולנועית. למרות שהוא לא באמת הולך לחלוטין עד הסוף – הסצנה האחרונה נקטעת בדיוק שנייה לפני שאמור היה להיאמר המשפט הגורלי שיקבע את הטון של הסרט ואת מסקנותיו, וכן, זה מעצבן קצת – הוא יצירה אמיצה. וכמו "סיפור קטן ומלוכלך", רומן הביכורים של רוני גלבפיש, כל מי שיצפה בו יחשוב פעמיים לפני שיתחב את איבר מינו לחור כלשהו, וכל מי שתצפה בו תחשוב פעם אחת פחות לגבי עוצמת ההתנגדות שתפגין במקרה ותיקלע, לא עלינו, לסיטואציה איומה כזו.

ועדיין, הערה אחת קטנה וחשובה לסיום. "שש פעמים" אינו יצירה המתארת את הרגע בו היא נוצרה, אלא יצירה המגדירה את הרגע בו היא נוצרה – וההבדל בין השתיים עצום. כמה קל לרדת על הנוער של היום. כמה קל להאמין שהמציאות הרדודה, הריקנית, הפוגענית והמחלחלת המתוארת בדקדוק ובאמינות היא המציאות הבלעדית, כמה קל להרים ידיים ולומר "הדור הזה אבוד", כמה קל להאמין שבני הנוער שלא מתנהגים בנלוזות כזאת הם מיעוט. הסרט הזה מעלה נקודות לדיון חשוב ביותר, אבל אסור לשכוח שהוא מציג רק זווית מסוימת של המציאות, ורק חתך אוכלוסייה קטן מכל בני הנוער. אנחנו לא מפלצות. אנחנו צעירים, וסקרנים, ומבולבלים, ורוצים להתנסות, ולפעמים גם קצת מאבדים את הצפון – אבל גם אתם הייתם בדיוק כמונו, ואתם הרי לא חושבים את עצמכם לאנשים רעים. אז אל תזלזלנו בנו, וזכרו שאם לא נפעל למען יצירת מציאות טובה יותר, סרטים כאלה ימשיכו להיווצר, ועם כל הכבוד ל"שש פעמים" – היה עדיף אילו לא היה צריך להיווצר.

שש פעמים / Six Acts, בימוי: יונתן גורפינקל, תסריט: רונה סגל, שחקנים:  סיון לוי, אביתר מור, רועי ניק, ניב זילברברג, ישראל 2012, 93 דקות. // דור בביוף



7 תגובות

  1. מור wrote:

    מישהו יודע מי הכותב של הביקורת? אשמח לקרוא עוד ממנו

  2. דניאל wrote:

    אפשר בכמה מילים למה הסרט עוסק בכיבוש?

  3. נחשון wrote:

    אני מצטרף לדבריו של אורי. בעיקר אני מודה לך על הפיסקה האחרונה. פתחת בהבחנה בין תיאור הרגע להגדרת הרגע אבל לא הסברת את האבחנה הזו בשאר הפיסקה.

  4. יריב wrote:

    מדהים, אני דוקא התאהבתי בגילי. ריחמתי על המצב בו היא נמצאת אבל לא בזתי לה לרגע, ואני מת להכיר את השחקנית הזאת. סוף סוף יש לנו כוכבת שהיא לא הקאת ריאליטי אלא באמת שחקנית עמוקה ועוצרת נשימה. יש לנו לארי קלארק משלנו וקלואה סויני ישראלית. אני אישית גאה.

כתיבת תגובה