ביקורת סרט: ״ההוביט: מפלתו של סמאוג״ מספק אסקפיזם מושלם, גם אם האורך מוגזם

ההוביט מפלתו של סמאוג פוסטר הסרטפיטר ג'קסון (״שר הטבעות״, ״קינג קונג״) ממשיך במשימת הענקים של עיבוד הספרון הצנוע בן 245 העמודים של טולקין לטרילוגיית ענק אימתנית של שלושה סרטים בני שלוש שעות כל אחד, והאמת? יוצא לו ממש לא רע.

הסרט השני לא מבזבז זמן ומתחיל ממש בלב האקשן. בילבו, גנדאלף וחבורת הגמדים בראשותו של תורין אוקשילנד נמצאים בדרכם להר הבודד. ברגע שמגיעה הבשורה על התחזקות האויב במצודת דול גולדור העתיקה לגנדאלף, הם מתחילים להירדף על ידי חבורת אורקים מבעיתים. מרגע זה עלילת הסרט מתפצלת לשניים, ועוקבת אחר מסעם של בילבו והגמדים ומסעו הבודד של גנדאלף.

כיאה לפיטר ג'קסון וצוותו, הסרט גדוש אקשן, פעלולים ואפקטים מיוחדים. מהבחינה הזו הוא בהחלט מספק את הסחורה. הצפייה בו בתלת מימד באולם האיימקס בראשון לציון הייתה חוויית קולנוע אמיתית. קולנוע כיפי, סוחף ומהמם שלוקח אותך לכמה שעות לעולם אחר, עולם של קסם והרפתקה, של טוב ורע מוחלטים, ללא יותר מדי עמימויות ומורכבויות.

אבל – ויש כאן אבל גדול – הסרט פשוט ארוך מדי. ואני מאלו שחשבו ששר הטבעות היה קצר מדי… אין מה לעשות, ההוביט הוא לא שר הטבעות, אבל ג'קסון מנסה להפוך אותו בכוח לאפוס האדיר שהוא לא. לכן, בערך מקו החצי, ישנה ירידת מתח, ומתחילה להתגנב אפילו תחושת שעמום. שוב מרדפי אורקים, שוב אלפים הולכים מכות, וכמה שהדרקון הזה מדבר… אבל כנראה שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו להגיד לפיטר ג'קסון מה לעשות. הוא החליט לעשות טרילוגיה ויהי מה, גם אם לצורך העניין צריך להמציא ולהוסיף לדברים, כמו רומן בין אחד הגמדים לאלפית יער יפהפייה ואמיצה, בכדי לעבות את העלילה הדלה ונטולת הרומנטיקה.

בשורה התחתונה: יופי של בילוי לערב חורפי. אסקפיזם קולנועי מושלם. אבל היה אפשר בקלות לקצר לשעתיים.

ההוביט: מפלתו של סמאוג / The Hobbit: The Desolation of Smaug, במאי: פיטר ג'קסון, שחקנים: מרטין פרימן, איאן מק'קלן, אורלנדו בלום, ארה"ב 2013, 161 דקות. מאמר מאת שירה סובל.



כתיבת תגובה