ביקורת סרט: ״ונוס בפרווה״ הוא עוד יצירה מבריקה מבית היוצר של רומן פולנסקי

ונוס בפרווה פוסטר הסרט רומן פולנסקיאת הביקורת הזו עלי לפתוח בוידוי אישי – רומן פולנסקי הוא הבמאי האהוב עלי, כך שמראש הגעתי משוחדת להקרנת סרטו החדש "ונוס בפרווה". עם זאת, לצד הציפייה הגדולה נמלאתי חשש לא פחות גדול מאכזבה, כפי שהתאכזבתי לאחרונה מסרטו האחרון של וודי אלן. אולם לשמחתי הרבה פולנסקי הוכיח גם הפעם שהוא אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים, ולטעמי גם הבמאי הטוב ביותר שחי כיום; זה שעוסק בחומרים הטעונים, הנפיצים והמסקרנים ביותר הנוגעים לטבע האנושי, ובד בבד זה שמציג אותם בסגנון הקולנועי המשובח הכל-כך מזוהה עמו – אפל, אינטנסיבי, מהמם במובן המילולי של המלה ומסוגנן לעילא.

קשה לתאר את העונג שיכולה להסב הצפייה בעבודתו של במאי גדול באמת: תשומת הלב לכל פרט, השפה הקולנועית המיוחדת לו, התצרף המרהיב של פרטים שוליים לכאורה שמתלכדים לכדי קרשנדו שהולך ונבנה באופן בלתי מורגש כמעט והאופן שבו הוא מצליח לתפוס את הצופה ואת הדמויות בסרטיו בקרביים. שחקנים רבים שעבדו עם פולנסקי כבר תיארו את הדקדקנות הקיצונית שלו כאשר הוא מביים, גם אם לכאורה מדובר בפרטים זניחים כגון תכולת ארון הבגדים שניצב ברקע הסצנה (ארון אשר שייך לדמות שאפילו אינה מופיעה בסרט!). אולם, כאמור, מי שמכיר את פולנסקי ואת הפילוסופיה הקולנועית המנחה אותו הבין כבר כי כל פרט הוא משמעותי – הן בעבור הצופה (בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו) והן בעבור השחקן. על שניהם לחיות את הסצנה, להרגיש כי הם מתחברים אליה ומאמינים לכל פרט ורגע בה. לתפיסה זו יש משמעות רבה בשני מובנים מרכזיים כאשר ניגשים לצפות בסרטיו של הבמאי ובמיוחד ב"ונוס בפרווה".

ראשית, נושא זה של טשטוש גבולות בין מציאות ובדיון נמצא בלב לבו של הסרט עד כי פעמים רבות הצופה, וגם הדמויות בסרט, שואלים את עצמם מהי אמת ומהי בדיה במתרחש לנגד עיניהם. הספק הזה נבנה ומחלחל מרגעיו הראשונים של הסרט –  כבר במעבר מצילום ריאליסטי של רחוב פריזאי הישר אל תוך אולם התיאטרון עמוס האפקטים (אורות, במה שעליה עולות הדמויות עד מהרה, תפאורה, תלבושות וכו') שבו מתרחש הסרט כולו, המתאר אודישן מתמשך של שחקנית המונית בשם ונדה, המתעקשת לשחק את הדמות הנשית הראשית (שגם היא קרויה ונדה) במחזה בשם "ונוס בפרווה" המבוסס על הנובלה המפורסמת של לאופולד פון זאכר-מאזוך. התעתוע בין דמיון למציאות ממשיך בשיחות טלפון שמנהלות הדמויות אשר איננו שומעים את תוכנן (ובשלב מסויים אכן עולה הספק האם בכלל התקיימה שיחת טלפון או שזו היתה העמדת פנים/משחק), וכמובן בערבובים רבים אחרים שנראים כלקוחים הישר מעולמו הפרטי והקולנועי של פולנסקי – הדמיון הפיזי הבולט בין השחקן הראשי מתייה אמרליאק לפולנסקי עצמו, העובדה שבתפקיד השחקנית שתעשה הכל כדי לקבל את התפקיד הראשי מופיעה אשתו של פולנסקי במציאות (עמנואל סנייה) – שחקנית שהלשונות הרעות ודאי יגידו שהיא שם בגלל בעלה (זו ההזדמנות לדחות את הטענה הזו בכל תוקף ולהחמיא למשחקה המעולה בסרט), הזהות בין שמה של גיבורת הנובלה "ונוס בפרווה" שעליה מבוססים המחזה והסרט, מגפי העור, הסכין שמופיעה במערכה השנייה והבחינה הנוקבת של יחסי הכוחות בין גברים ונשים כפי שנבחנו ב"ירח מר" המופתי, ואפילו רגעים שבהם דמותו של אמלריאק מרפררת ישירות לדמותו של "הדייר" משנת 1976 – סרט נוסף של פולנסקי שבו מיטשטשים הגבולות בין מציאות ודמיון, כאשר פולנסקי עצמו מגלם את דמותו של מהגר פולני-צרפתי, בן דמותו, המאבד את שפיותו בתוך חלל סגור – דירה בבית דירות פריזאי. מכל הסיבות האלה בחירתו של פולנסקי לביים לקולנוע את המחזה של דיוויד אייבס (שזכה להצלחה רבה על בימות ארה"ב וכעת עולה גם אצלנו בתיאטרון "הבימה") היא בחירה מוצלחת במיוחד – כל האלמנטים ה"פולנסקאים" שציינתי רק מעשירים את המורכבות הקיימת ממילא במחזה והופכים אותו לכזה שראוי לצפיות חוזרות כדי לעמוד על מלוא רבדיו.

ונוס בפרווה 1

מתוך הסרט

אולם עושר זה מוביל אותי גם לנקודה השנייה, שהיא למעשה גם הנקודה ממנה יתפצלו הצופים בדעותיהם לגבי הסרט: הקולנוע של פולנסקי הוא תובעני במובן הזה שהוא לעיתים איטי, רווי אווירה, סמליות ורפרורים תרבותיים, ומצריך ריכוז, קשב ובעיקר הבנה מצידו של הצופה כי הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. ברגע מסויים בסרט מטיחה דמותו של אמלריק בדמותה של סנייה – "מדוע אנשים תמיד רואים בדבר-מה גם משהו אחר?" אבל עד מהרה הוא מגלה, כמו גם הצופים בסרטיו של פולנסקי, שאין מנוס מכך, שכן הדברים הם תמיד גם משהו אחר: כל מערכת יחסים בין שני אנשים, יהיו אלה גבר ואשה, במאי ושחקנית או שניהם גם יחד כמו במקרה הזה, היא גם מערכת של יחסי כוח (ד"ש למישל פוקו), ומה שנראה בתחילה כמבנה מובן מאליו ואף סטטי אינו בהכרח כזה. כאמור, הרעיון נמצא בלב הקולנוע של פולנסקי מראשיתו – החל מסרטו הראשון "סכין במים" משנת 1962 והמשך בסרטים כמו "ירח מר" ואחרים. אולם כאשר מדובר בסרט שהוא למעשה עיבוד קולנועי למחזה שבו מופיעים שני שחקנים בלבד, נדרשות הקשבה וסבלנות מקסימליות מהצופה, שלעיתים עשוי להתעייף מהאינטנסיביות של סרט שמתרחש כולו בחלל סגור והוא למעשה דיאלוג מתמשך, כמעט נעדר לחלוטין גירויים חיצוניים. פולנסקי כבר ביים לקולנוע מחזות תיאטרון ("מקבת", "העלמה והמוות", "אלוהי הקטל") ואפילו "סכין במים" שנזכר לעיל מכיל יסודות של דרמה תיאטרלית (רובו של הסרט משוחק על ידי שלוש דמויות בתוך יאכטה). גם ב"ונוס בפרווה" פולנסקי מפגין את יכולותיו לייצר דרמה אירוטית, רווית אוירה, מתח וכוחות. זה נפלא – אבל בהחלט לא מתאים לכל אחד. בעבור מי שאוהב את עבודתו של פולנסקי ואת השאלות שהוא מעלה אודות הטבע האנושי והיחסים בין המינים ומגיע לצפייה בסרטו כאשר הוא מוכן להתרכז, "לעבוד" ולחשוב, מובטח סרט מטלטל ועוצמתי שילווה אותו גם לאחר הצפייה. אולם בעבור מי שמחפש סרט קל לעיכול, כזה שמגיע "מן המוכן" בעבור הצופה ואינו מחשיב את עצמו חובב תיאטרון גדול או בכלל, רוב הסיכויים שימצא עצמו לא נהנה ואף משועמם. אני, בכל אופן, מתכוונת לחזור גם אל הסרט הזה וגם אל פולנסקי בכל אשר יביים. וכן – גם אל הנובלה של לאופולד פון זאכר-מאזוך ואל השיר ההוא של "Velvet Underground" שליווה אותי בכל השבוע שלאחר הצפייה בסרט. שכן בכך מתבטאת גדולה נוספת של במאי גאון – היצירה שהוא מוציא תחת ידיו יוצרת היזון חוזר של רבדי משמעות אל המקור הקלאסי מסוף המאה ה-19 ומבטיחה שגם הקריאה בה כבר לעולם לא תהיה אותו הדבר.

ונוס בפרווה (La Vénus à la fourrure), במאי: רומן פולנסקי, כתוביות מצרפתית, 2013, 96  דקות. מאמר מאת נטעלי שרון.

 



כתיבת תגובה