ביקורת סרט: ״היא״, סרטו החדש של ספייק ג׳ונז, הוא קלאסיקה מודרנית בהתהוות

היא ספייק ג׳ונז פוסטר הסרט herנתחיל מהסוף: וואו.

לקראת סוף שנה אזרחית אחת ותחילתה של הבאה אחריה מגיעים לקולנוע מספר גדול של סרטים עטורי שבחים, התותחים הכבדים שנחשפים בדיוק בזמן עבור עונת טקסי הפרסים. "היא", סרטו החדש של ספייק ג'ונז (להיות ג'ון מלקוביץ'", "ארץ יצורי הפרא"), מגיע אלינו יחד עם גל של סרטים כאלה, לצד "הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזה, "12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין ו"חלום אמריקאי" של דיוויד או. ראסל. הביקורות המהממות שסרטים כאלה מקבלים ומספר המועמדויות שלהם לאוסקר לא מותירים ברירה לצופה אלא לפתח ציפיות גבוהות, שכמובן מחבלות בצפייה ומוהלות אכזבה לתוך כל הנאה. למרבה הפלא, זה לא היה המקרה עם "היא". הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של הNational Board of Review ואיגוד המבקרים של לוס אנג'לס, הועמד לפרסי גלובוס הזהב בשלוש קטגוריות וקיבל תשואות מהמבקרים. וכל ההמולה הזו, לשם שינוי, מוצדקת לגמרי. "היא" הוא סרט כל כך טוב שכעשרים דקות אל תוך הצפייה כבר חרדתי לנוכח התקדמותו, כי הוא הצליח להיות כל כך נהדר עד עכשיו, ולא רציתי שימעד באמצע ויהרוס את עצמו. רמז: זה לא קרה. עם סיום ההקרנה נותרתי לשבת במקומי, המום במקצת. יכולת הדיבור לא חזרה אליי עד הבוקר שלמחרת.

העלילה, כך תחשבו, מוכרת: אנחנו מתקדמים אל העתיד הלא רחוק, מבלי לדעת מתי בדיוק זה "לא רחוק", כמובן. האיש שלנו הוא תיאודור טומבלי, אשר עובד בכתיבת מכתבים אישיים עבור אנשים אחרים. תיאודור, כמו שציפיתם, בודד: נישואיו התפרקו ומאז הוא לא מצליח להמשיך הלאה. אולם לחייו נכנסת קרן אור חדשה, בדמותה, או נכון יותר בקולה, של מערכת הפעלה חדשה בשם – ניחשתכם נכון – סמנתה. סמנתה היא בעצם אישה לכל דבר, למעט העובדה השולית שהיא רק קול שיוצא מתוך מחשב, אשר לא מפריעה להם להתאהב האחד בשנייה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אתם בטוחים שאתם יודעים לאן זה יילך, נכון? סרט מטיפני בסגנון "מראה שחורה" שידגיש לכם כמה חמורה ההתמכרות שלנו לטכנולוגיה וכמה אנחנו כבר לא שמים לב לאנשים שמסביבנו. אז זהו, שלא. כעבור דקות ספורות שריר הציניות שלכם יירפה ותישאבו לתוך הסיפור. תיאודור הוא אמנם בודד, אבל הוא ממש לא מעורר רחמים: יש בבדידות שלו משהו פריך ונוגה, אבל גם מרכיב מאוד כן ואפילו מעט נאיבי. סמנתה אמנם מתקשרת איתו ממש כמו יצור אנושי, אבל הסרט לא עוצר להתפעל מכך ולא טורח לספק הסברים. מערכת היחסים שלהם אמנם נראית מוזרה בהתחלה, מן הסתם, אבל גם אתם, כמו שאר אנשי העולם במציאות של הסרט, תתרגלו אל מערכות היחסים מסוגה מהר מאוד. והכי חשוב, ג'ונז לא שופט אותה ולא מבקר אותה, בשום שלב. גם אחרי צילומים של אנשים שהולכים ברחוב ומדברים לעצמם כשאוזנייה/מאהבת תחובה בתוך אפרכסת אוזנם, תיאודור לא משנה את דעתו וחושב שזה בעצם מעוות להתאהב במחשב. והאמת היא שזה באמת לא נראה כל כך משונה. מה שמוביל אותנו לנקודה העיקרית של הסרט.

את המסקנות שלכם ג'ונז מניח לכם להפיק בעצמכם, מתוך ידיעה מלאה שעצם העובדה שטרחתם לצפות בסרט שלו מרמזת על כך שאתם מסכימים עם המסר היוצא כנגד השתלטות הטכנולוגיה על חיינו. לכן הוא לא רואה כל סיבה להדגיש אותו או אפילו לחתור לכיוון הזה. מה שמעניין אותו הוא לדבר על מערכות יחסים, ואם אתם ממש מתעקשים, אז גם על הקו – הדק, מסתבר – בין אנשים לבין מערכות הפעלה אנושיות דוגמת סמנתה, אשר הן בעלות מודעות משל עצמן.

(בקטע הבא עלולים להופיע ספוילרים קטנים)

מתוך הסרט

מתוך הסרט

כשסמנתה מאותחלת היא מתחילה מאפס, טאבולה ראסה. היא מגיבה רק למה שקורה כאן ועכשיו. לאט לאט – לא, בעצם מהר מהר – היא לומדת את התנועות הנכונות למחול התקשורת שבין בני האדם. היא מתאהבת בתיאודור – אך זו לא התאהבות מובנת מאליה, כך מסתבר, כי מערכות הפעלה אחרות לא אוהבות את המשתמש שלהן, וחלק אף מאוהבות בבני אדם שאינם משמתמשן. האם זו התאהבות שמתודלקת על ידי אופיו של תיאודור כסובייקט ייחודי, או שכמו תינוק היא פשוט נקשרת לאדם הראשון שמטפל בה? נישואיו של תיאו התפוררו מכיוון שלא הביא עצמו באמת למערכת היחסים שלו עם אשתו, לא חשף את עצמו מספיק; הוא לא היה אותו האדם שהיא התחתנה איתו. אולם האם זה לא בדיוק העניין במערכות יחסים רומנטיות, למצוא מישהו שישנה אותך, שיאתחל אותך, יגרום לך להתענג פתאום על האוויר שנשמת כל חייך? או לתת לשני את החירות להיות הוא עצמו ולהשתנות בהתאם למסלול חייו? האם האהבה שלנו תשרוד גם בעתיד?

בנוסף, לקראת סוף הסרט חלה תפנית בעלילה בזכות טוויסט מסוים שמעלה את החשש מהיותו של מושא אהבתך אדם נפרד, עצמאי ושונה לגמרי, בעל עולם פנימי משל עצמו. האם קיומו של העולם הזה מקרב בין בני הזוג ומדרבן אותם לגלות אחד את השני, או פוער ביניהם תהום?

ישנה גם השאלה הטכנולוגית: סמנתה מדברת עם תיאו בדיוק כמו בן אדם, והשניים אף מקיימים יחסי מין. במה, בעצם, שונה מערכת היחסים ביניהם ממערכת יחסים רגילה בין שני אנשים, ולמה היא מעוררת בנו אנטגוניזם כזה? מה חסר בה? אם היא אכן הייתה אישה (ללא גוף) ולא מערכת, האם היינו מרגישים טוב יותר? האם זו עליונות הרוח על החומר?

(כאן נגמרים הספוילרים הקטנים)

אלו, על קצה המזלג, התמות בהן עוסק הסרט; ותאמינו לי, בזמן הצפייה תחושו הרבה יותר עמוסים. למרבה המזל, הסרט מפנה את המשטח הויזואלי כדי לאפשר התרחשות במישור העיבוד והניתוח מבלי לבלבל את הצופה. כמו כל שאר הדברים שהוא עושה, גם את זה הוא עושה נפלא: הדרך בה הסרט מעוצב יפהפייה, החל מהאופנה הפשוטה והרטרו-אית שלו, דרך הסטים הפשוטים אך המוקפדים ועד זוויות הצילום.

היא 2

מתוך הסרט

ביצועי המשחק של הקאסט, כמצופה, נהדרים. בראשו עומד חואקין פיניקס, שנראה כאן טוב להפתיע (מאז בן פוסטר ב"נאהבים מחוץ לחוק" לא נראה בקולנוע שפם כה הולם), ובונה את תיאו בעדינות, ברגישות ובדיוק שהופכים אותו מדמות לאדם אנושי. כדי להבין עד כמה טוב הוא משחק מספיק רק להתבונן בהבעת פניו על פוסטר הסרט המצוין. על קולה של סמנתה אמונה סקרלט ג'והנסון, שמצליחה להיות סקסית גם אם היא לא נראית על המסך אפילו לשנייה אחת; היא מבצעת את התפקיד בדיוק ברמה הנדרשת כדי להדגיש את רגשותיה מצד אחד אך בלי להגזים מצד שני. בתפקידי משנה מכבבות רוני מארה המקסימה כאשתו של תיאו, ואיימי אדמס (שנראית כאן שונה לגמרי!) כחברתו הטובה.

ואיך אפשר לכתוב את הביקורת הזו מבלי להחמיא עוד קצת לספייק ג'ונז ולעבודת הבימוי היפהפייה שלו. ג'ונז גם כתב את התסריט המצוין – אנושי, נוגע, מסקרן ולא מפוטפט; הוא עושה מטעמים מהקונספט של ההתאהבות במערכת הפעלה, ולפרקים הולך עד הסוף עם הברקות גאוניות ומשעשעות כמו בתרגיל בכתיבה. התסריט לא חוסך בהומור – תמצאו את עצמכם צוחקים בקול רם ומכל הלב לא מעט פעמים – אך יש בו גם איזו איכות חמקמקה שנדיר למצוא בקולנוע ושנמצאת בדרך כלל בפרוזה בעלת נטיות רומנטיות או בשירה. הדרך בה הוא מדבר על רגעים ותחושות שכולנו חווים לירית כמעט, חותכת בקיצור דרך ישר אל הלב.

"היא" יראה לכם בדיוק איך נראה קולנוע במיטבו, וזאת בעוד שהוא נותר קומוניקטיבי להפתיע; לכן גם תבינו כמה גדול הוא עוד לפני שתסיימו לצפות בו. ללא ספק אחד הסרטים הבולטים ביותר של השנים האחרונות, ואפילו קלאסיקה מודרנית בהתהוות.

היא / Her, בימוי: ספייק ג'ונז, ארה"ב 2013, 126 דקות.



4 תגובות

  1. אוראל wrote:

    הוא התאהב במחשב וזה לא בסדר כי זה לא מוחשי? כול הקטע של הסרט זה להראות שהרוחניות מעל המוחשיות
    הוא התאהב בה מלדבר איתה הוא התאהב באופי שלה
    הוא לא היה צריך משהו מוחשי או יופי מסוים.. זה מה שיפה כאן

  2. *שם צח wrote:

    לצערי דעותיי חלוקות מאוד בנוגע לסרט, ראיתי אותו בעיקר בגלל חוות הדעת שלכם כאן ולצערי התאכזבתי מאוד…..
    ישבנו אתמול אני ואשתי וראינו את הסרט ביחד חדורי תקווה וציפייה למשהו מיוחד, בערך אחרי חצי שעה לתוך הסרט כבן דיי הובן המסר ולאן הוא הולך ואז נגררנו לעוד שעה ומשהו שלא מחדשת לנו שום דבר, פתאום תפנית לקראת הסוף (אני לא רושם כדי לא לעשות ספויילרים) וזהו… הסרט נגמר לנו בהרגשה שהיינו יכולים לעשות דברים הרבה יותר טובים עם הזמן הזה. אני חושב שהרעיון הוא מעולה, הצילום והמשחק גם כן, אבל המריחה הזאת של שעה וחצי בערך ששום דבר חדש לא קורה התישה אותנו לגמרי.
    לטעמי היחידי שמציל את הסרט הזה זה חואקין, אם זה היה שחקן לא מפורסם ומוכר היינו ככל הנראה עוצרים את הסרט באמצע והולכים לישון.

  3. נועה wrote:

    היי
    הרגע סיימתי לראות את הסרט הזה .. והמחשבות שלי עליו שונות מאד משלכם.. וזה בסדר.. הסרט הזה מעציב אותי מראה לי איך העולם שלנו הולך וגדל והופך להיות מלא באוטיסטים שלא יודעים לתקשר עם אחרים (ואני עובדת עם אנשים עם צרכים מיוחדים ולכן אני מרשה לעצמי להגיד את זה ) אנשים שמתאהבים במערכת הפעלה שלהם? עושים איתה סקס טלפוני? לשם אנחנו מתקדמים? איפה המגע הקרבה המבט בעיניים? שיחות עם מחשב? כן באמת? אהבה ללא גבולות למשהו דמוי windows מישהו מכותבי הביקורות רואה את עצמו מתאהב ב"חלונות" שלו? עצוב ומגוחך.. אנשים תקועים בעולם של עצמם לא מסוגלים בכלל להיות עם אחרים לנהל מערכת יחסים עם אדם אלא רק עם טכנולוגיה… עם הטלפון מתקלקל הם אבודים.. לא יודעים איך לתקשר עם האחר בלי זה .. אני ממש עצובה מכל הסרט ומההילולה שלכם עליו.

    • מערכת האתר wrote:

      הי נועה, נראה שלא הבנת אותנו (ואת הסרט) נכון: הסרט, מן הסתם, מותח ביקורת על ההתמכרות שלנו לטכנולוגיה. עם זאת, מה שהמאמר רצה להדגיש הוא שהביקורת הזו כל כך אלמנטרית שהסרט מתפנה לעסוק לצדה בנושאים הרבה יותר מורכבים ומעניינים, כמפורט לעיל. 🙂

כתיבת תגובה